אני על זה

ז'קט: זארה

מותר לי. עדיין לא נגמר החג מחד, ומאידך החלו להפציע מכירות סוף העונה, כך שלא יכולתי להתנגד לז'קט החביב הזה, שחוט זהב מנצנץ (נו מה) שזור בו. הוא לוהק בהיסח הדעת בסניף זארה בקניון רמת אביב, קניון שאגב שנוא עליי למדי. במסגרת מסע הליהוק האקראי שערכתי (כשהמישמיש מגלם בו שוליה, תפקיד שעל גילומו נאלצתי לשלם מאוחר יותר ברכישת פטיש שניצלים בדומו. כן זו אינה טעות הקלדה. יש ילדים שחושקים בצעצועים מטויס אר אס, אימג'נריום וכל זה, ויש ילדים, נו.. אחרים), לוהקה אף חולצה כסופה שזיעזעה את עולמו של האדריכל ("אלוהים, זו חולצה של קופאית זקנה" הוא פלט "בלי להעליב את ציבור הקופאיות הזקנות, כלומר" מיהר להוסיף). 
בכל מקרה, סוף השבוע עבר באווירה משפחתית למדי, וכן נכנעתי ו'נפלתי בסופגנייה'. מעבר לזה, בימים אלו אנחנו משלמים את חובנו למפיקי מופעי החנוכה, אבל בקטנה (זה לא שנלך, חלילה, לפסטיגל או משהו בסגנון).
חג שמח למי שחוגג היום, ובכלל!

חוץ מזה, ובלי שום קשר, נסיכותו מרותק בימים אלו במיוחד לסיפור חייו של ואן גוך, אז השיר הזה הולך חזק אצלנו בבית:

סופה של הביורוקרטיה??!

תקשיבו, כבר כמה ימים שלא היה לי כוח להצטלם. אתמול ושלשום דווקא היו לי התלבשויות לא רעות, אבל דווקא היום כשאני ברמת גן שיק האולטימטיבי (טייץ דמוי ג'ינס וסוודר ענק ואפילו לא קר מדי כדי לתרץ את זה), אני כן מצטלמת. לכו תבינו.
בעבודה יש היום סופגניות במטבח וזה סימן טוב (בשנים ממש קשות, הם דילגו על הסופגניות), אבל אל תדאגו, אני לא נוגעת בהן.
אם אנחנו כבר באווירת חג האורות (ואתמול גם הייתה לנו חגיגה בגן, אין לתאר כמה מרגש. באמת), אני עדיין בקדחת הנצנוצים (אולי היא תעבור כשיסתיים החג), וחייבת לחלוק עמכם רכישה אחרונה בתחום. אני לא בטוחה שאלך איתן, אבל הייתי חייבת שהן יהיו שלי!

asos

והתלבושת היומית (ושימו לב לשם הפוסט המבצבץ, ממש ג'קי והציור השבועי נהייתי):

סוודר וטייץ: זארה

יאללה, נר ראשון שמח שיהיה!

כל פעם קצת

אני שוב מתפייטת אתכם, כלומר משחררת פריט מפוייט נוסף מאוסף המפוייטים שהתגבש לו אצלי. מוזר, כשהייתי ילדה, שנאתי כל מה שנצץ, התפייט או הזהיב, אחותי הייתה אמונה על אגף הספרקלינג המשפחתי, ואילו עכשיו הפכתי את עורי באופן אבסולוטי - נצנציישן זה אני!

ושיר מהבוקר

פינקי

שמלה: זארה
שרשרת: H&M

רוץ בן סוסי טייק 2

שרשרת: פול אנד בר

חולצת סוסים: H&M

שכחתי לספר לכם שאני חולה על פריטי חיות. יו ניים איט, איים אין: בגדים, טבעות, שרשראות וכל הבא ליד. טרם יצא לי לחשוף כאן את אוסף הטבעות המפואר שלי, יש בו נחשים, איילים, ינשופים, שפנים, לטאות ועוד חרקים בלתי מזוהים. אני מקווה שלאט לאט תחשפו אליו, למרות שבזמן האחרון קצת נטשתי את טבעות הביז'וטריה שלי (זו הגדרה של חברה שלי לתכשיטים זולים), לטובת טבעות של הסבתות שלי, שקיבלתי בירושה ואני מאוד אוהבת.
לסיום, אני מצרפת שיר אהוב עליי לתחילת שבוע חורפי. שיהיה שבוע מצוין!

רוץ בן סוסי

חולצת סוסים: asos

כותרת הפוסט (בנאלית עד מטומטמת. מודה. וואו, הדפס סוסים והכותרת רוץ בן סוסי - איזו שנינות, לא עומדת בזה) ניתנה כמחווה למישמיש, שהלאומי הוא אחד המשוררים האהובים עליו (טוב, זה לא שהוא מכיר יותר מדי משוררים, אז הוא מעדיף את ביאליק על פניה ברגשטיין. ביג דיל).

כפועל יוצא (או שאולי הסיבתיות הפוכה, לא סגורה על זה), אחת הפעילויות אחר הצהריימיות החביבות עליו היא לפקוד את פסלו של ביאליק, שנמצא ובכן, ברחוב ביאליק ולדבר אליו, כדבר החסיד אל האדמו"ר. את המונולוג שהוא נושא הוא תמיד פותח בחנופה :" ביאליק, אתה יודע שאני הכי אוהב את השיר 'רוץ בן סוסי', וגם את 'נד נד' ואת 'קן לציפור בין העצים ובקן לה שלוש ביצים', השירים שכתבת מאוד יפים", וממשיך בפכים קטנים מחיי הגן: "היום נינה נתנה לי להיות העוזר שלה" או "רביד נשך אותי היום" וכאלה. שיאו של האירוע מתמצה באכילת פיצה למרגלות הפסל, והוא מסתיים בברכת "לילה טוב, ביאליק אתה נראה עייף, ואני הולך הביתה לעשות אמבטיה".

ארומה של עייפות

הבוקר בקושי הצלחתי להתעורר. חברה גררה אותי אתמול לצפות בסילבסטר בניו יורק בקולנוע גת,  אחרי שהיא זכתה בכרטיסים בהגרלה של קליניק בפייסבוק. הסרט די סתמי, אבל היה בילוי בנות כייפי ביותר. העניין הוא, שחזרתי הביתה בסביבות אחת, ועכשיו אני ע-י-י-פ-ה! יציאות אמצע שבועיות, זה כבר ממש לא לגילי מסתבר. 

לגבי התלבושת היומית, אני רוצה לציין שהתכוונתי לענוד את השרשרת הזאת מהקולקציה של לנווין ל- H&M (שרכשתי בסכום פעוט באיביי, שלא תחשבו שביזיתי את עצמי בעמידה בתור האימתני בזמן השקת הקולקציה), אבל כשעמדתי לצאת מהבית, האדריכל הביט בי מזועזע וטען שאני מהווה מפגע ויזואלי, והשרשרת נראית רע בכלל ועליי בפרט. נו, עם ביקורת כזאת מדכאת, החלטתי להחליף את השרשרת ולענוד תחתיה את שרשרת הציפורים שאני אוהבת. המראה שהתקבל, הוא הרבה יותר משעמם מזה שכיוונתי אליו, אז בחרתי להוסיף גם ווסט פרוותי (סינטטי, כמובן). גם הפעם האדריכל קטל בתואנה שהווסט מקנה לי מראה של גרושת אוליגרך ממורמרת, שזה לא רע בכלל בעיניי (חוץ מהממורמרת), אבל לא מתאים לעבודה (שלי). אז זהו, נהייה כבר מאוחר ואזלו לי הרעיונות, לפיכך תיאלצו להסתפק, במראה היותר משעמם שרקחתי בסוף.

שרשרת ציפורים: קסטרו (ישנה)

השמלה: זארה
עכשיו אני שמה לב שהיא קצת דוסי  שיק, לא?

נעליים: זארה

סימפל

היום קמתי לבוקר קפוא. מרוב קור בקושי הצלחתי להניע את האיברים. כשדשדשתי לעבר הארון שלי, החלטתי לשנות את ההחלטה המקורית שלי (אני תמיד מחליטה ערב קודם מה אלבש) ללבוש שמלה (תכננתי על שמלה כחולה מנוקדת בנקודות ורודות - זה נשמע ליצני, אבל זה לא. סתם שמח), וללכת על הפשוט וה- cozy. 

סוודר אפודתי עם צמות: זארה
ג'ינס: H&M

קומפני מן/ מחשבות מדכדכות

כבר ציינתי אתמול שלאחרונה מטרידות אותי מחשבות לא נעימות על מקום העבודה שלי. לראשונה בחיי המקצועיים, אני חווה תקופה נוראית של חוסר וודאות וחוסר יציבות. אמנם אני עובדת כאן המון שנים ועושה פחות או יותר את אותו הדבר, ועל כך ספציפית ועל אישיותי ההסתדרותית האנכרוניסטית כללית, אני מרבה להלקות את עצמי, אבל עד עכשיו הכל היה תלוי בי ובמידת (חוסר) המוטיבציה שלי לשנות. עכשיו הכל כאן כאוטי וזה מלחיץ. מלחיץ גם לאור הקריירה הדינמית (איזו מילה אלגנטית מצאתי) של רוממותו. לא רק מלחיץ, גם מאוד מדכא. שנינו בעלי מקצועות חופשיים, ועדיין.
בעקבות זאת, בשבוע האחרון בולימיית הקניות שלי שככה עד דעכה. שלשום צפיתי בסרט קומפני מן, וזה בשילוב כתבה בחדשות סוף השבוע על אנשי המקרר הריק והתחזיות הקודרות ל-2012, גרם לרפלקס שליפת האשראי שלי להיאלם. דרוש רק חודש אחד בודד בו המשכורות שלנו לא ישולשלו לחשבון, וכל המגדל המפואר הזה הקרוי ניהול משפחתנו- יתמוטט. בשבוע שעבר הייתה זו הכתבה המשתקת על אורלי קסטל בלום, שיצרה אצלי תגובה דומה, אם כי הצלחתי במידה לא מבוטלת להדחיק אותה (תחום בו אני מצטיינת), עד שכל העניינים הללו של הקומפני מן והמקרר הריק הותכו תודעתית לתוך המשבר הפרטי במקום העבודה שלי, לכדי איום מאלחש הכרה ובלתי ניתן להדחקה גם לאלופת מדחיקות העל שהנני.

לסיום, למרות שיש לי מצב רוח כזה שמדגדג לי באצבעות לצטט את 'מחתרת החלב' לרוני סומק, אני לא אעשה את זה (זה מתבקש ובנאלי מדי מחד, וקצת הארד קור מדי לפורום הזה מאידך), וגם התלבושת היומית לא תהיה היום, וזה כי אני לובשת אוברול שחור (חביב למדי דווקא) שמצטלם רע מאוד, אז סליחתכם נא.

בלי שום קשר לכל מה שלמעלה וכדי לסיים בנימה אופטימית בכל זאת, לפני כמה ימים כשחזרתי מהעבודה הושמע ברדיו אחד השירים של ילדותי, אני לא מדברת על שיר ישראלי בטעם של נוסטלגיה, אלא על שיר אייטיזי מובהק (ואף מילה על הסטיילינג הנוראי, מה לעזאזל היא לובשת שם?!), כשהייתי בבית ספר יסודי הוא סימל עבורי את כל מה ש"גדול" ואופנתי וקולי, היה לו ריח משכר של חופש וחו"ל - מה לעשות, בכל זאת גדלתי בפרברים, איך ששמחתי לשמוע אותו, מייד מיי דיי!

ברגוע

סוף השבוע האחרון עמד בסימן מנוחה. השבוע שחלף היה לי קשה. חוץ מזה שהייתי חולה, בעבודה עוברת עליי תקופה קשה ומבלבלת מאוד שאין לי כוח להכביר מילים אודותיה, כך שסוף השבוע היה דרוש לי ביותר.
סוף השבוע שלנו החל בשגרת חמשוש הרגילה של קניות, ארוחת בוקר, בישולים (איזו מאמא אני) וכו', והמשיך ברביצת עיתונים עם נגיעות של מטלות הכרחיות (זהו האפיל הסוף שבועי האהוב עלי ביותר! בייחוד בחורף). אמש, נאלצתי לקטוע את הרביצה המפנקת לצורך אמהות.. מישמיש ואני (מחוזקים בנבחרת חברינו) צפינו במחצית הראשונה של "טרופותי". חייבת להודות שלבורותי לא הכרתי את הסיפור של ג'וליה דונלדסון, וממה שהספקתי לצפות, אם אמנם ההצגה נאמנה למקור, לא התפעלתי במיוחד. הסיבה שגרמה לנו לנטוש את ההצגה ולא לשוב אחרי ההפסקה, הייתה שההצגה ממש מפחידה. מדובר בתמצית מרוכזת במיוחד של כל הפחדים הקלאסיים המלווים את גיל שלוש (כאילו שועל, נחש ומפלצת בשם טרופותי?!), שבשילוב עם כל המסגרת התאטרונית ("אמא, למה יש חושך ולמה סגרו את הדלת?") הפכו למאיימים באורח בלתי נסבל עבור נסיכותו המתוק, אז נטשנו.
אני מצרפת לכם את התלבושת היומית, ושיהיה שבוע טוב, טוב, טוב!

שמלה: מנגו

שחר של יום חדש

סוף סוף קמתי ממיטת חוליי, לא שהייתי על ערש דווי או משהו ('חולה' על אובר דרמטיות) אבל בהחלט הייתי זקוקה למנוחה. האמת, שמאז שהפכתי לאימא אני מוצאת שממש קשה לי לנוח, מיד מציפים אותי רגשי אשמה בתוספת של רשימת מטלות אינסופית שקמה מול עיניי לכלותני ולא נותנת לי מנוח. כך שביומיים האחרונים שבהם באמת הרגשתי רע, היה לי הספק לא רע בתחום הדומסטי: הספקתי להכין מרק (ברוקולי), לאפות עוגה (בראוניז), לנקות את הבית באופן יסודי למדי ואף לטפל ב"שוטף" (כביסות וכו'). אני מרוצה בהחלט. יחד עם זאת, היה לי הספק לא רע גם בתחום ה"מנוחה" שכלל את כל העונה השלישית של 'סקס והעיר' ואת ספרו האחרון של מייקל קניגהם 'עם רדת הערב', שניהם השרו עלי אווירה כה ניו יורקית ('עם רדת הערב' הזכיר לי מאוד את האווירה בסרט 'אתמול בערב' עם קירה נייטלי - כשקראתי על הדירה של פיטר ורבקה, עמדה לנגד עיניי הדירה של ג'ואנה ומייקל מהסרט), והאווירה הזו (לא ברור בדיוק למה) עשתה לי חשק לחזור כבר לעבודה.
אז הנה אני כאן עם התלבושת היומית שלי, באווירת פוסט מחלה משהו: 

אני בשמלה פרחונית (שמעט מקשישה אותי)
באפיל פוסט מחלתי

לסיום, השיר הזה נוגן אתמול בשיעור ההתעמלות שלי (כן, גם להתעמל הספקתי במחלה הזאת), והיום בבוקר הוא היה השיר הראשון ששמעתי כשהדלקתי את הרדיו, קוסמי או לא?

הנבחרת

 היום אני חולה וגלמודה בבית. מסיבה זו ועל מנת שלא להבהיל או להבריח אתכם, לא אחלוק עמכם את התלבושת היומית שלי. תחת זאת, בחרתי היום להציג בפניכם את נבחרת נעליי לחורף הנוכחי. אז בלי הרבה הקדמות, קבלו אותה:

בונוס: נציגים של הנבחרת הצעירה

שון הכבשון VS. אבי הכבש

האדריכל ואני חולקים סטייה עיצובית משותפת:  אנחנו מכורים למוצרים של חברת Nici. פתטי ולא מתוחכם ככל שזה יישמע, כל מחזיקי המפתחות הפרוותיים, הבובות, הארנקים החמדמדים - אנחנו לגמרי בעניין. מפני שהאדריכל אינו יכול להיתפס כשבבעלותו מחזיק מפתחות פרוותי, הוא מספק את תאוותו הפטישיסטית למוצרים הללו ברכישתם עבורי ועבור נסיכותו, שתמיד שמח להוסיף לאוסף הבובות האינסופי שלו ייצור פרוותי (כן סינטטי, ברור) נוסף.
בסוף השבוע האחרון הוא רכש עבורי נרתיק חדש לסלולרי, שהתנאה בשם "שון הכבשון". עם זאת, מישמיש שעובר בימים אלו פאזת "אבי" בלתי מוסברת, שבמסגרתה מוכפפים כל יצורי הפרווה הביתיים לקטגוריה הכללית "אבי" (להלן: אבי הכלב, אבי הדוב, אבי החיפוש{ית} וכיו"ב), פסק בהחלטיות כי מדובר כאמור ב"אבי הכבש", ולא ב"שון הכבשון" כפי שטעינו לחשוב. ובכן, שון, אבי, ווטאבר, תחליטו אתם. הנה הוא לפניכם (לא מקסים?), וגם כמובן התלבושת היומית.

שון /אבי או שקר כלשהו אחר

שמלה: מנגו
מעיל עור: זארה

טעונת טיפוח

היום הזה התחיל לא משהו בכלל. למרות שבאופן כללי אני בן אדם די מסודר, לא מהמעופפים, הבקרים שלי עומדים בסימן ניתוק אישיותי. כך קרה, שהבוקר חוויתי תאונת טיפוח (סליחה מרג'ורי, לא מצאתי מילה אחרת) קשה. כחלק משגרת ה"ליד המראה", אני נוהגת לנקות את העיניים במסיר איפור היפואלרגני, היום החלטתי משום מה להחליף אותו במסיר הלק (!!!) שעמד בסמוך, ובכן...אהממ.. מיותר להכביר במילים. רוממותו, שמתפקד על תקן היפוכונדר הבית, סבר שעלינו לסור למיון ויפה שעה אחת קודם. כמובן שוויתרתי על התענוג, כוויות בקרנית/רשתית או מה שזה לא יהיה, קטן עליי.
אין צורך לציין שכשהבוקר מתחיל בעונג שכזה, לא כדאי להגביה ציפיות, ואכן כפי שהסתבר לי כשניסיתי לנסוע לעבודה, גם המצבר החליט שביום חמישי לא בא לו..
אין לי דברים לא פולניים לומר, אז נסתפק בתלבושת היומית, ונחזור לשבת לבד בחושך.

בתמונה: אני בפרומו לחנוכה
לא כל כך רואים , אבל שוב ניסיתי להיות קוסמת, זו שמלת פאייטים שחרחרים
מחזירי אור וממש עדינים, לא שמלת רוקרים.
בתמונה אני כרגיל נראית שמנה, אבל השמלה גרפה כמות נכבדה של מחמאות

אתמול עם ארתור

יצא שהזדמנתי אתמול להצגה חגיגית של כולם היו בניי לידידי התאטרון הקאמרי (לא שמעמדי הכלכלי מאפשר לי להיות פטרונית אמנות {מלבד האמנות של בעלי, כמובן}). הקהל היה תרכובת מוכרת של מנתחים פלסטיים, עורכי דין פליליים, פוליטיקאים וונביז (איתן בן אליהו, כנראה שבדיוק אתמול הייתה תוכנית האקטואליה היחידה בה הוא לא התארח), עיתונאים  וסלבס בשנקל (צביקה ודניאלה פיק), היו שם גם כמה פרחולות שלא זיהיתי שדיווחו בהתרגשות שהן 'בדיוק חזרו מהתצוגה של אוברזון'. האמת היא, שאני ממש ממש לא חובבת תאטרון ואם יורשה לי להחצין את המיכאל הנדלזלץ שבי, אני גם חושבת שהתאטרון הישראלי הרפרטוארי-מיינסטרימי הוא לא כל כך טוב (יוצאי דופן - תאטרון החאן וגשר). זותומרת, שבשביל מחזות של ריי קוני וגורן אגמון לא שווה לי לצאת מהבית, באותו משקל אני כבר אעדיף לראות איזו דרמת טלוויזיה ולקרוא את אשכול נבו (בלי להעליב). מעבר לזה, אמנות התאטרון היא קצת אנכרוניסטית לדעתי. כל הפאתוס הזה על הבמה, הקול הרם, הבעות הפנים המוגזמות, הפאוזות, אופן הגשת הפואנטה, איך לומר? לא אלגנטי בעליל. מעדיפה קולנוע. בקולנוע יודעים סאבטקסט מהו, בקולנוע יש עידון, יש תחכום ועושר ויזואלי, וגם המשחק יותר אמין ללא ספק.
אז מה עם ארתור? עד אתמול המחזה עצמו היה מוכר לי רק מהבגרות באנגלית, וקראתי בתוכנייה שהוא תורגם על ידי יוסף אל-דרור האהוב עליי מאוד (ממליצה בחום על חולדה עם רין רן, אוסף המערכונים שכתב לחמישייה הקאמרית), אבל כאמור זה היה המפגש הראשון שלי עם הטקסט בעברית. יצאתי מהאולם בתחושה די כבדה ומדכדכת, באופן כללי כל העיסוק במלחמות וילדים לא עושה לי טוב בכלל.. בכל מקרה, נתן דטנר ונטע גרטי היו מצוינים. 
מה שהפריע לי בכל העניין היה שבסיום ההצגה, שבאמת הותירה תחושה מעיקה, מיד נפתחו שולחנות עם מיני פינגר פודס, עוגות ויין והתחיל איזשהו מינגלינג. כשהסתכלתי על משתתפי האירוע, כל העניין קצת התכתב לי מדי עם תיאוריות ניאו מרקסיסטיות ונהיה לי ממש עצוב.

התלבושת היומית

התלבושת היומית

ג'ינס: קסטרו
חולצה: זארה
עליונית מפוספסת: promod
צעיף מנוחש: חנות אנונימית בפריז

נעליים: זארה (שנה שעברה)

וריאציה על נושא מוכר, התלבושת היומית כלומר

אני בחורה של שמלות, לפיכך מספר השמלות בארוני עולה לאין שיעור על מספר המכנסיים. הבעיה היא, שאני עובדת במקום די שמרני (מכון מחקר מוכר למדי) שבו המשמעות של לבוא בשמלה לעבודה היא "מה קרה אחותי, מתחתנת היום או משהו, נוסעת לשאנז אליזה?", כלומר, נסחפת. בגדול. אז תרגיעי. עובדה נוספת היא, שהאימה הגדולה ביותר שלי כאישה מתלבשת היא להיות לבושה מדי, עודף מאמץ = לא קול (אחח, לו הייתי שרלוט גינסבורג). עם זאת, למרות הנתונים שמניתי בפניכם עתה (מה לעשות, בכל זאת חוקרת), יצרתי תקדים דיסוננטי במקום עבודתי שבו אני מרבה להופיע בשמלותיי לעבודה ולא נחשדת בחוסר קוליות/ אובר התלבשות. להפך. לאחרונה יותר ויותר נשים בעבודה בוחרות להגיע בשמלה ומתרצות זאת "בהשראתך". אני חייבת לציין שזו הפעם היחידה בחיי שהרשיתי לעצמי לנהוג בחוסר קונפורמיות, בדרך כלל הבעיה שלי היא הפוכה.. ואני חייבת לתת את הקרדיט על זה לבעלי היקר שהקונפורמיות ממנו והלאה. רוממותו, זה "בהשראתך" (קשה לי להאמין שבעלי יקבל בנינוחות את העובדה שאני בקדחת (רכישת) שמלות , "בהשראתו", אבל מילא).

היום הגדלתי לעשות והגעתי לעבודה בשמלה לבנה (אם כבר מתחתנת..), כרגיל התמונות יצאו מעפנות (ואני גם נראית בהן שמנה, ואני לא. בחיי), אז זאת בעיקרון השמלה שאני לובשת.

שמלה: זארה

מעיל: זארה (שנה שעברה)

נעליים מבט מלמעלה

נעליים: בי יוניק

ולסיום, התיק: רזילי

התלבושת היומית

אני, לובשת את שמלת "מיס-עוני" שלי

תקריב: הבד ממנו עשויה השמלה

הבוקר הגעתי לעבודה בשלל נוסף מבית ביאליק. הרחוב, כלומר. את השמלה המתוקה הזאת א-לה מיסוני (מצחיק, כשפתחתי את המחשב, ראיתי את הפוסט של דר, עם הדבר האמיתי), מצאתי בשיטוט שישי שגרתי, שבו הייתי ממוקדת בחיפוש אחר גלידה קופצת (ראו תמונה) למישמיש ("אמא, כל  חיי אני מחפש את הצעצוע הזה.."). פתאום היא קרצה אלי מחלון ראווה כלשהו, והופה הייתי שלה.

הגלידה הקופצת 

התלבושת היומית ורשמים מיום האתמול

היום אני לובשת את סוודר (תסלחו לי, אבל אני שונאת את המילה "סריג") הפאייטים עליו דיווחתי בפוסט הקודם. אני יכולה לדווח שבעבודה התגובות חיוביות ביותר.
תגובת המישמיש: "וואו אמא, היום את קוסמת!".

אתמול אחר הצהריים לקחתי אותו לצלילי הקסם עם ניצה שאול באופרה. המופע שהיינו בו עסק במוצרט ובילדותו. אני מרבה לקחת את מישמישון להצגות, לדעתי זו דרך חיננית להעביר אחר הצהריים בכיף (שזה מבחינתי בישיבה.. ולא בהתרוצצות). מפני שהוא עדיין קטן, ההצגות של התיאטרונים (כן, ככה אומרים לא תיאטראות, תיאטרונים) הרפרטואריים דוגמת אורנה פורת, עדיין לא מתאימות לו, ומרבית ההצגות לגילו הן הצגות של תיאטרונים מסחריים שונים. מדובר במופעי אימה מבחינתי, ולכן בזמן האחרון הורדתי את המינון באופן דראסטי. אלו מפגנים של צווחנות, חוסר תרבות וחוסר טעם. לרוב מדובר בסיפור ילדים חביב (דירה להשכיר, מעשה בחמישה בלונים) שמעובד לבמה בצורה רשלנית ופעמים רבות אפילו גרוטסקית (אוסף של שירים ובינהם קטעי קישור מופרכים - "האריה שאהב תות" עם צחי נוי, כן הכוונה אליך). כל קשר בין המפגנים הללו לתיאטרון, מקרי בהחלט. יוצא דופן מבחינה זו - חנהל'ה ושמלת השבת, הפקה מתוקה ביותר עם הבלחונת של אושיק לוי (בונוס מבחינתי).

בכל מקרה, מה שרציתי לומר הוא שעל רקע זה, צלילי קסם עם ניצה שאול, זוהר באיכותו. הפקה מוסיקלית עם רקדנים שאינה מביכה וגם לא משעממת. גם הסטינג בו המופע התקיים, סטודיו בתוך בית האופרה, הוסיף לחוויה. נסיכותו נהנה אף הוא, אם כי לקראת הסוף, הוא כבר התקשה לשבת. אין מה לעשות, מדובר בהפקה יותר איטית ופחות רועשת מכל הזבל שהרגלתי אותו, לצערי,לצרוך וכנראה שהגמילה לא תהה פשוטה.
בזמן שהיינו באופרה, האדריכל (אבא של מישמיש, ובעלי) התפנה לפקוד (שוב) את האגף החדש במוזיאון תל אביב. אם עדיין לא ביקרתם בו, תלכו. הבניין מוצלח למדי (בלי ועם קשר לכל הסערה שסביב הקמתו), אין מה לומר, שאפו לפרסטון סקוט כהן האדריכל. רוממותו הוא אדריכל בעצמו וככל יוצר, הוא מנהל יחסי אהבה-שנאה/קנאה עם עבודות (בעיקר מוצלחות) של אדריכלים אחרים. לגבי המוזיאון הוא נאלץ להודות שהוא אכן מוצלח, "למרות שאין בו שום דבר חדשני", הוא היה חייב להוסיף. אני אהבתי מאוד את 'ברושים' הוידאו ארט שמיכל רובנר יצרה עבור האגף החדש (את התערוכה שלה בלובר, למשל, ממש לא אהבתי). לדעתי, העבודה ממש מרגשת.

אחרי המופע, התלבטנו אם ללכת ל'מזנון' של אייל שני או לקצץ עלויות ב'הקוסם'. המיתון הממשמש שיגר אותנו לקוסם, שם בלסנו את עצמנו לדעת. כמובן שמיד שסיימנו שנאנו את עצמנו על גרגרנותנו המופרזת (מי אוכל פלאפל ב- 21:00???)

וידוי 2

אחד התחביבים הבולטים שאני מטפחת (שקר. אחד התחביבים הבודדים), הוא ציד פריטים בחנויות של פרחות. היות ואני דרה בסמוך לאחד מן המעוזים המרכזיים של חנויות מסוג זה, יוצא ששכללתי את התחביב לדרגת אמנות של ממש. כך למשל, בעודי  חמושה בתירוץ לגיטימי של אימון בסטודיו סי, השוכן בלב ליבו של המעוז אני מסתערת ודולה פריטים משל הייתי שולת פנינים שחורות בפולינזיה הצרפתית לכל הפחות. אתמול, הגעתי בטעות לשיעור שאינני נוהגת לפקוד מפני שאני מלכת הפדלאות, כך שביליתי את כל שלושת רבעי השעה של השיעור בניסיון להצליח לנשום כיאות, בהצצות תכופות לשעון הקיר המזדחל ובפינטוז על האופן בו אפצה את עצמי בחנויות הסמוכות.

כמובן שכל טיול שכזה על חשבון בילוי זמן יקר עם מישמיש האהוב, מעורר אצלי רגשות אשם כבדים (ספוטד: אני. בוגדת בבני עם פריטים בשקל תשעים), ולכן הספתח שלי תמיד באותם טיולים מתוקים וגנובים הוא ביקור בחנויות הכל בדולר למינהן ובחנויות לבגדי ילדים (לרוב מדובר בבגדים נטולי חן באופן הפוצע את העיניים, עם זאת ניתן למצוא שם תמיד גרביים מצוייצות עם הדפסים של דמויות אהובות ומיני שמונצעסים בסגנון), בהן אני מלקטת בזריזות כמה דברים להשקטת המצפון הדואב (אמא רעה. רעה). אמש חזרתי אליו כשבחיקי השלל הבא: מטרייה, כובע וכפפות של הדרדסים, שתי פיג'מות - האחת בהדפס של הליקופטרים עם הכיתוב Best Pilot Ever, והשנייה פיג'מה קלאסית עם ציורי עכברונים. בנוסף, עברתי גם בסניף רולדין הסמוך ואספתי שם עוגיות ענק עם סוכריות עדשים בתוכן, וכן שתי סופגניות עם שוקולד וסוכריות.

משסיימתי את חובי למצפון המציק, פניתי למטרה שלשמה הגעתי, כריית /שליית/דליית בחרו את המילה המועדפת עליכם, הפריטים הראויים מתוך ערימות הזבל הצעקני שקרצו לי מכל עבר. כמו שאמרתי, פיתחתי עין מקצועית ממש וקורה לא אחת שכשאני מופיעה עם הפריטים הזולים לעבודה, אני מקבלת תגובות כה חיוביות ויש הבטוחים (למעשה, הבטוחות) כי מקורם של הפריטים הוא בחנויות מעצבים שמעולם לא פקדתי. אני חושבת שהסיבה לכך טמונה בראש ובראשונה במנטרה המלווה אותי שנים : קונטקסט, קונטקסט, קונטקסט! הפריטים בחנויות הללו מצטיינים בנוסף להיותם עשויים מחומרי גלם זולים, בעודף טרנדיות, כך שניתן לשלב אותם עם פריטים אחרים ולקבל מראה יותר מתוחכם וקולי. בקיצור, לעולם לא יילבשו כהוויתם, תמיד עם קריצה מסויימת. מקווה שאני מובנת, כי כבר הצלחתי לבלבל את המוח אפילו לעצמי עם כל אורך הסיפורי הזה.

לפיכך, השלל של אתמול כלל:  סוג של סוודר מפוייט (מלשון פאייטים) ומנצנץ, חצאית ארוכה שחורה ושמלת קולור בלוק בצבעי שחור, לבן, חרדל. שלושת הפריטים יחד (אם עוד פעם אחזור על המילה הזאת, תירו בי) עלו 150 שקלים (האאא!!!)  חולצה בודדה בזארה עולה יותר (ומי כמוני נתינת זארה נאמנה משכבר הימים, יודעת).
בקרוב אעלה פוסט מציאות - מבטיחה!

וידוי

מדובר פה בבלוג חתרני למדי. אין הכוונה לתכנים המוצגים בו, אלא לזהותי החסויה/בדויה.
חשיפה באינטרנט עבורי היא אחד הדברים המפחידים שאני יכולה להעלות על הדעת.
מסיבה זו (ואל תתהו על פשרו של הקשר), הלוקיישנים בהם אני מצולמת נעים על הרצף שבין הזויים, מביכים, נלוזים (שירותי הנכים במקום עבודתי שהם ביי פר השירותים המפנקים ביותר כאן) לפרוזאיים (משרדי הצנוע/ספרטני).
לכן קבלו נא התנצלות כנה באשר לאיכות הצילומים המצולמים במצלמת האייפון (לעיתים בעיבוד אינסטגרמי), על ידי צלמת הבית (אני) הלא מנוסה.

לסיום החלטתי לפנק אתכם בנוף המשרדי שלי, זה מה שאני רואה מול עיניי

לוח השעם שלי

התלבושת היומית

חולצה: זארה
מכנסיים: קסטרו
טבעות: asos, ה. שטרן

מה שלא רואים בתמונה הוא שאני לובשת ג'ינס מתרחב של קסטרו. בזמן האחרון, אני לא יכולה לסבול את עצמי עם סקיני, מרגישה גוצונית. המכנסיים המתרחבים גורמים לי להרגיש הרבה יותר ארוכה ונסבלת.
דבר נוסף שלא הצטלם בברור אלו הטבעות האהובות שלי. האחת, טבעת amour דו אצבעית, והשניה טבעת משובצת אבני טופז מבית ה. שטרן.
אני מצרפת תמונה נוספת של נעלי (ועל הדרך מזכה אתכם במבט פרגמנטרי ביותר של משרדי):

נעליים: Nine West (שנה שעברה)

עד כאן בנוגע למלבושי היום. מעבר לכך, נעדרתי מזה זמן מה (מיד כשהתחלתי נסוגתי), וזאת עקב העובדה שתחושת חוסר תוחלת פשטה בי מפני שאיש אינו קורא כאן. ובכן, שבתי בכוחות מחודשים ובמותניים (צרות, אני מקווה) משונסות למדי נכונה להתחיל לסקור את ימי ולילותיי האופנתיים עד כמה שכוחי יעמוד לי. החלטתי להישאר כאן למטרות תיעוד עצמי.