Translate

יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

כל הקלישאות

1. בקיצור הפכתי לבלונדינית. זה קרה כבר לפני חודש בלי להקדיש לעניין יותר מדי מחשבה. שיכורה מהיבריס קמתי בבוקר עם רצון להבהיר את האישיות הברונטית. צביעה מקצועית? הצחקתם אותי. אני כה מוכשרת ואין סיכוי שכימיה בשקל תשעים תאתגר אותי. שלוש שפופרות צבע מאוחר יותר, שיער של דחליל ששכחו אותו בגינה חמישים שנים ומראה כללי של תאומתה המכוערת (זאת שלא צילמו לסרט) של 'ראן לולה ראן' (האדריכל: לאאא, את בהחלט לא יכולה לצאת ככה מהבית), שעטתי מתנשפת לספר (שנבהל) וכעבור ארבע שעות יצאתי ממנו במראה בת ההרים (הספר: "זה שאטני"). 
האדריכל חובב התרבות הברונטית לשורשיה, דווקא התלהב קשות, והוא לא מתיר לי לשוב לסורי החום. מלבדו הדעות חלוקות למדי. הגדיל לעשות המישמיש שכלל לא שם לב.




2. כן, גם אני נפלתי בטרנד הסניקרס הלבנות.



3. אני סתם משוויצה שהיום לא היה לי מה לאכול וסחבתי מהבית שאריות של פתיתי 'הלו קיטי' משעממים וכמושים, ועדיין הצילחות יצא לא רע בכלל, הירקות שהוספתי תרמו צבעוניות חביבה ואפילו הצלחת המשרדית הגועלית תורמת חינניות לקומפוזיציה.



קצת אייטיז לפני שמגיע סוף השבוע:


אה, וגם שנה טובה שתהיה!

יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

אימת היתושות


לראשונה בחיי ביקרתי הבוקר אצל כירורגית שד. סתם בדיקה שגרתית (שילוב של גיל ומגדר, מתישהו חייבים להתמודד עם זה), אבל עדיין הייתי מבוהלת יחסית. כמו תמיד, מיטב מחשבות האימה שלי מתרכזות בשטויות: 'אוי, מסכנים הילדים.. הם בטח יהיו היחידים בבית ספר שיופיעו בחולצות צבעוניות לטקס הזיכרון לרבין', או  - לנצח המישמיש יגיע לכיתה ללא מחברת 'קיש וקוש' (בחיי שיש כזאת!) כי האדריכל פשוט לא הפנים עדיין שלכל המקצועות יש מחברות. גם לחקלאות!
שלא לדבר על מחשבות אימה אמיתיות שאוחזות בי כשאני הוגה בכך שהאדריכל אינו מצויד באינטיליגנציה הרגשית הדרושה לניהול חיי החברה של הילדים - הו לא! הוא לעולם לא יצליח להתמודד עם האמהות היתושות מבית הספר, אני כבר חוזה את עתידם החברתי הרעוע של מישמיש ופפאיה האומללים, לולא אני, אמם המוכשרת (בשטויות), אפקד על כל אלו.
בקיצור, לא צריך. הכל בסדר. יהיו חולצות לבנות בטקס לרבין אפטר אול, תנקס גוד. במידה זהה, כך נחסך מכם פוסט קלישאתי ונוגה על דלת חדרה של הרופאה שנטרקה והזמן שכויל מחדש בדיוק באותו רגע בשבילי.. (לבינתיים, טפו טפו).

ואם כבר אנחנו כבר בענייני עומק, רוח ומשמעות החיים:



בצד ימין למעלה: הז'קט הצמרי החביב שרכשתי בחנות הפרחות
הסניקרס (ישנות)  - Monki הוזמנו פעם באסוס
LBD (מבצבצת): זארה

יום שישי, 21 בנובמבר 2014

שבלולים ופרחות

הגשם ניקד את שביל הכניסה לבית שלנו בהמון המון חלזונות בכל מיני גדלים ויש לנקוט במשנה זהירות כשמנסים להיכנס הביתה. זה תקף בייחוד כשמגיעים עם המון שקיות, מטריות וילדים ולא רוצים להפוך את השביל לבית מטבחיים לשבלולים או לחילופין למכונת ייצור ענקית לממרח שבלולים במרקם עלים ובוץ.


חברתי הטובה ר' מעלה מהבוקר תמונות שוויץ לפייס מהמירוץ שהשתתפה בו בפארק הירקון (עשרה קילומטרים תמימים של ריצה!), ואני חייבת לציין שבתור האישה העמוקה ורבת הרבדים שהנני, התמקדתי במיוחד בהתרשמות מהאופן שבו בגדי הריצה הולמים אותה (משהו! זה גורם לי להרהר באפשרות שארוץ גם. נוט). גם אני, בדומה לה, בחרתי לנצל את היום החופשי למחצה (בתיבת המייל חיכו לי תשע עבודות לבדיקה) לעיסוק בתחביב ישן ואהוב - סקירה תקופתית של ההיצע החורפי במעוז חנויות הפרחות הקרוב למקום מגוריי. ובכן, אסכם זאת כך: לא חזרתי כלעומת שבאתי. יחד עם זאת, גם לא השתוללתי. הליכי אלימינציה על אלימינציה מורכבים הופעלו, עד שלבסוף יצאתי חמושה בשני פריטים. סטיי טיונד, הם יוצגו בקרוב.

היום אני בוחרת להציג דווקא אאוטפיט חורפי טיפוסי ויומיומי של פפאיה (גם היא השנה ממש בקטע של סווטשירטס):

מעיל :קסטרו
סקיני: הוניגמן
נעלי בובה: קסטרו

חולצת ג'ינס: HM
סווטשירט: מנגו





שיהיה סוף שבוע חורפי וכייפי!

יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

אני רוצה!

כן, אני יודעת שכולם עכשיו בעניין של סטן סמית' ודומיו, אבל לי דווקא ממש בא את אלו:


sophia chang trinomic disc wedge sneakers - PUMA

Buy Me
ראיתי אותן על הרגליים של הסטייליסטית מיטל ברונר באיזו הפקת אופנה ומאז אני לא מפסיקה לחשוב עליהן. איפה לא חיפשתי. בכל אתר שמוכר אותן אזלה המידה שלי. אז אם מישהו שומע במקרה על כאלו במידה 36, אני פה.

יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

החיים כסיטקום

ובכן, הבקרים שלנו (ובשימוש ב'שלנו' הכוונה היא לגוף יחיד, נקבה) הם למעשה הרצת הסרט בפאסט פורוורד. אם יש מזל, מקיצים בחמש ארבעים וחמש (אם פפאיוש לא מרחמת אז אפילו לפני. לגמרי נתונים לחסדיה היקיצתיים), מתכוננים, מכינים, משקים, מאכילים, מסדרים, צועקים, מתלבשים, מלבישים, גורבים, שוב צועקים, נועלים, מסרקים, מצחצחים ו.. יוצאים (בתקווה בשבע ושלושים). ואז, כל הגווארדיה על שלל תיקיה (רק הפאפאיה זה שלושה תיקים), שקיותיה, מעיליה, מטריותיה וקוקיותיה מועמסת על האוטו.
היום, אחרי כל סאגת הבוקר המייגעת, עד שתייקנו את כולם בכיסאותיהם (כולל אותנו ואת מטלטלנו המעיקים), אבדו לנו המפתחות של האוטו! פתאום! בדיוק בבוקר שבו הייתה לי ישיבה חשובה. ביותר! (ביותר!!).
אז אחרי שעשינו אנדו לכולם החוצה, שפכנו את תכולת כל המטלטלין על המדרכה, צרחנו על המישמיש שהצחיק את עצמו כל שנייה ב'יא! הנה מצאתי!" (אני מקצרת הליכים, כן? מדובר בעניין של שעה, שעה וחצי בקירוב) - מצאנו אותם (בכיס נסתר בתיק של, לאמשנה של מי. אשה אחת נגיד. זאת שצווחה על כולם הכי חזק שהיא ממהרת).

נו זה הכל בגלל שאני עייפה. אתמול הייתי בהשתלמות בלוקיישן הכי סקסי ביקום (נצרת עילית. ידעתי שתנחשו), ואז למכללה. חזרתי בתשע ושלושים רק כדי לגלות שהאדריכלוש (שלמען ההגינות הגיע עשר דקות לפני) לא הדליק לי את הבוילר. העברתי את הזמן בצפייה ב'מחוברים', תוך עלעול בספר המרתק 'כל מה שרצית ולא העזת לשאול על SPSS'. בסוף נרדמתי. 
חיי הזוהר וכל זה.


לא סתם בחרתי הבוקר ללבוש את מעיל ה'גשש בלש בפעולה'

יום שני, 17 בנובמבר 2014

1984 הגרסה המלבושית

עוד שבוע עמוס בתלבושות יומיות. בזמן שצילמתי על הקיר מולי התהלך לו עכביש אימתני, שחור (מפוספס עם לבן) ושעיר. היות שמיטב משאבי החרדה שלי מושקעים בג'וקים, לא נותרו לי אמוציות מיותרות להשקיע בארכנופוביה, אז התגברתי.

סווטשירט: ברשקה



נעליים: פוראבר 21
ביום שבת טיילנו בשמורת נחל נעמן, שמורה ידידותית למדי למלווים בילדים צעירים, ומשופעת בבעלי כנף. המישמיש הגשים חלום למפגש בלתי אמצעי עם אנפות (ואף עם דיות מצויות ושלדגים לבני חזה ליתר דיוק), הפפאיה התרגשה יותר מהיכולת לרדוף אחרי לוטרות בסבך הקנים שעל הגדה. היה יותר ממשמח לחזור מהטיול (ומהסושי שאחרי) לצלילי מה שהמישמיש מכנה 'פלוצים של כדור הארץ' וגשם.

לסיום מצרפת את הדיסוננס האולטימטיבי: שבת ראשון.

שבת: עם האנפות שלי
Displaying תמונה 2.JPG
ראשון: עם הישיבות צוות שלי

יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

שיחות עם התלמיד י'

אז אחרי שדיווחתי לכם כאן שהמישמיש חושף נטיות של חננה טורבו, אימא שלי שלקחה אותו מבית הספר שלחה לי את צילום המסך הבא:

התלמיד י', התלמיד י' הוא לא ילד בלתי חמוד!
ואחר כך עוד אומרים שהוא בכלל לא דומה לי! הא!
חוץ מזה, אני עדיין מתמידה במסורת ה"חיים, מה זה בכלל??" ומתזזת מהעבודה למכללה, לימי הולדת של הכיתה, ללקנות עוד חולצה של 'תלבושת', כי מי שטוען שקיים חוק פיזיקלי בשם 'שימור החומר' ככל הנראה לא עדכן בכך את מדי התלבושת שנבלעים בתוף המכונה ולא יוצאים משם..מדענים - לתשומת לבכם!
ואם חלילה מפעם לפעם יש לי איזו שעה פנויה, אני מבלה אותה בכתיבת מערכי שיעור/בדיקת מטלות/התכוננות להכתבה עם המישמיש ואם אני ממש מתפנקת, אז בשאיבת השטיח.
בקיצור - זארה, איי מיס יו!
חשוב לי לציין שאני חלילה לא מתלוננת (כן. זו הגרסה הבלתי מתלוננת שלי). לא הייתי רוצה להיות שוב מובטלת!
ובכן, אחרי כמה ימים רצופים של שמלות (איי אם דה דרסס גירל, זוכרים?), הרגשתי שזה טו מאץ' פה לאנשים בעבודה, והופעתי כאן היום ב'נינה פראודמן לוק':


החלטה אמיצה לבוקר: לחשוף יותר מדי פנים
צעיף פאיטים: פול אנד בר (ישן), ז'קט: זארה,
מגפונים: אלדו (ישנים)

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

התלבושת היומית




שוב החלונות רעדו בלילה בגלל הגשם והרוח, אבל הבוקר התגלה דווקא כדי שמשי וחמים.
 בדרך לעבודה, מצאתי באוטו איזה אוסף סינגלים של דיוויד בואי שסבא וסבתא שלי הביאו לי מארצות הברית כשהייתי בת ארבע עשרה (וינטאג' אמיתי. עניין של כמעט עשרים וחמש שנים), לא יודעת איך ומתי הוא התגלגל לאוטו, אבל זו הייתה מציאה חיננית שהנעימה לי את נסיעת הבוקר במנהרה.

 בוקרת עירונית
והיה גם טרנץ' שלא צולם




יום שני, 3 בנובמבר 2014

התלבושת היומית ועוד קצת

דברים שקורים:

1. הסמסטר התחיל ואני במירוץ מטורף עד לא הגיוני סביב הזנב של עצמי. מלא פרויקטים בעבודה, והשנה גם יש לי שלושה (!!!) קורסים בסמסטר. אני לגמרי לוקחת את זה דיי ביי דיי, ומשתדלת לא לחשוב על כל התקופה (ארבעה חודשים של מחסור חמור בחיים), אבל זה עדיין קשה. בייחוד כשמאז תחילת השנה, לא פתחתי (כמעט אף פעם) מחברת של מישמיש (אבל בכל זאת הוא כבר יודע לקרוא!! ממש!).

2. אגב מישמיש המלך, עכשיו הוא בתקופה של ציפורים, הוא הפך ממש לאנציקלופדיה מהלכת לענייני צפרות, מזהה ומתרגש מכל בעל כנפיים ("אמא תביני, אני מתעניין בציפורים רק כחלק מהתעניינות במדע התעופה" הו. כן, כן בסדר. אפשר את זה ביותר חננה??). בחופש סוכות האחרון, כשכבר אזלו כוחותינו מאטרקציות ושעשועים, נסענו לראות נשרים בכרמל. מישמישון היה ממש על סף דמעות: "זה היום הכי טוב בחיים שלי" (לא להתרגש מדי, בכל פעם שהמילה 'לא' נאמרת בהקשר אליו, מדובר ביום הכי גרוע בחיים שלו ואני "סתם אמא מעצבנת שהורסת לו את החיים". כן, לגמרי מחכה בנשימה עצורה לגיל ההתבגרות). ובפרפרזה על מה שכבר כתבתי עליו פעם: מה לעשות. יש ילדים שמעריצים את כוכבי הפסטיגל, ויש ילדים שמעריצים עיטם לבן זנב (או ראש, לא סגורה על זה).

3. אנשים בעבודה משתמשים בנוכחותי יותר מדי פעמים בביטוי הדוחה "לדלבר את הסחורה". בעעעע. שקית הקאה, מישהו??

4. החורף בהחלט דפק כניסה הבוקר כשהתעוררתי. הרוח הפילה עץ על הבית הסמוך, חבל שלא צילמתי, הגזע שלו נותר פעור וקרוע, וכל החלק העליון עם הענפים והעלים נפל על גג הבית ועל החלונות שלו. בנוסף, הברד השתולל ואיים לשבור את החלונות שלנו. מזל שנרגע עד שיצאנו. חייבת להדגיש, אני לחלוטין לא נמנית על מדוכאי החורף. להפך, אני לוקה דווקא ב'סאני בלוז', בקיצור הבו הבו לי עוד מהחורף הזה מלוא החופן!

5. משהו שלקחתי מהספר 'כיצד תהיי פריזאית היכן שלא תהיי'  - יותר מחמיא לא להסתרק!

Displaying תמונה 2.JPG
לכבוד החורף: פרחים


יום רביעי, 22 באוקטובר 2014

התלבושת היומית

כמובטח, פתחתי את עונת הסווטשירטים:

סוויטשירט: Pull&Bear

כפי שניתן לראות, אכלתי טוב בברצלונה


וגם, שיר ליום רביעי:


יום שלישי, 21 באוקטובר 2014

Less Is More?

בלי קשר לכלום (או עם) בימים האחרונים ההשראה ההתלבשותית ובכלל שלי, היא אלישיה פלוריק. כמובן שזה קורה בשל צפייה צפופה למדי ב"אישה הטובה". ודאי שאין לי בנמצא חליפות קוקטיות כשלה (וגם מנעד הבעות הפנים שלי רחב קצת יותר תכלס), אבל עד כמה שמזג האוויר מאפשר לי (והוא מאפשר, בעיקר זה המשרדי הממוזג מדי), אני מתנאה לי בז'קטונים  שאנליים סטייל (עם ג'ינס לא ניסחף, כן?) ונהנית ממראה אצבעותיי משוחות הלק המתקתקות על המקלדת (זה היה נראה הרבה יותר טוב על רקע שיקגו. זה ברור לי. אבל בנמצא רק עיירת פיתוח, סוג של, דרומית לחיפה).



Displaying תמונה.JPG
נוף משרדי

בכלל, לאחרונה אני מוצאת את עצמי נאחזת באיזו אג'נדה סביבתית אופנתית, על מנת להצדיק (בפני עצמי בעיקר), מסעות קניות אינטסיביים שאני עורכת בארוני שלי. ויש מציאות לא רעות בכלל! אני לחלוטין מרוצה בחלקי, אפילו שבשנה שעברה עשיתי מכירה עם חברות בגינה, ואווררתי לעצמי חצי ארון, נשארו עוד המון אוצרות נשכחים.
אני ממש מחכה כבר לחורף, שיעמוד השנה מבחינתי בסימן סווטשירטים.

חוץ מזה, חזרתי מברצלונה. זה היה הביקור הראשון שלי בעיר. אימא שלי החליטה לפנק את אחותי ואותי בטיול על חשבונה. קשה להגיד שנחנו, אבל היה כל כך כיף! בין כל האתרים הידועים, ביקרנו גם בביתן ברצלונה. האדריכל השביע אותי שאין מצב שאחזור מברצלונה מבלי לבקר בביתן. ואכן לא התאכזבתי. ביתן ברצלונה תוכנן כביתן הגרמני בתערוכה הבינלאומית של ברצלונה בשנת 1929 על ידי האדריכל מיס ואן דה רואה. מאוחר יותר פירקו אותו והוא שוחזר מחדש לפני כשני עשורים. הביתן מהווה למעשה מופת של עיצוב מודרניסטי מינימליסטי ומוקפד, ובתוכו מוצב גם כיסא ברצלונה המפורסם והאלמותי. את גישתו של מיס ואן דה רואה לאדריכלות ולחיים האסתטיים ובכלל ניתן לתמצת במשפט המזוהה עמו: לס איז מור. כחובבת אסתטיקה יש לי דיאלוג (שלא לומר דיאלקט) ממושך עם האמירה הזאת. בתיאוריה, אני מאוד מתחברת למודרניזם והמינימליזם המוקפד, לניקיון, לזה שאין שום דבר מוגזם ומיותר. לתכליתיות. בפועל, בחיים עצמם, אין דבר שיותר רחוק ממני. שלא מתוך מחשבה ותכנון יוצא שלרוב אני נוקטת בגישת: "זה יפה? יאללה, תעמיסי". מינמיליזם זו תמיד מין מטרה נשאפת ולא מושגת עבורי.

קצת תמונות מהעיר, ללא ביתן ברצלונה דווקא:








אז מה עוד עשיתי בברצלונה מלבד האובייס? המלון שלנו נמצא בפינת הרחוב המקסים Passige de la Garcia וכיכר קטלוניה (במין רחובונצ'יק קטנטן), החדר היה בקומה החמישית הגבוהה היחסית. מול חלוני הייתה לי האפשרות לתצפית מתמשכת על המתרחש בתחנת הרדיו 'רדיו ברצלונה' שפעלה בכל שעות היום והלילה, וכמה שהיא רחשה וגעשה באקשן לילי מסוגים שונים.. (לא מה שאתם חושבים). היה כיף!

יום רביעי, 10 בספטמבר 2014

התלבושת היומית

אין לי ממש כוח לכתוב שום דבר, סתם עוד יום שמקרב אותנו לסוף השבוע וזה נחמד. 
כמובן שהיה יכול להיות נחמד יותר לולא הייתי נדרשת להתמודד עם כמויות אינסופיות של נרפות שכלית
במינונים שונים. כנראה שבכל זאת, איי וויל סרבייב.


חבל רק שבעבודה הנוכחית אין לי אפילו בשירותים מראה אחת שנורמלי להצטלם בה

יום רביעי, 3 בספטמבר 2014

סיפורים קטנים על סיפורים



בזמן האחרון פוקדים אותי נדודי שינה מזן טורדני במיוחד. אני לא הולכת לישון, אלא פשוט נטרקת לתוך השינה בעייפות זדונית, מפילה. מקץ שעתיים או שלוש פשוט מקיצה לי באמתלה כלשהי (הפפאיה פועה מתוך שינה או משהו בסגנון), וזהו. לא מצליחה להירדם. כאחרונת הזקנות הנרגנות. 
לפני כמה ימים הצטרף אליי האדריכל ליקיצה האמצע לילית, וכך נהמנו זו לזה משעה שלוש לפנות בוקר 'אוף, אוף אוף', תוך שאנחנו מתהפכים במיטה, פותחים את המזגן, מכבים את המזגן, שומטים את השמיכה או מתכסים עד מעל לראש בהפגנתיות. עד שוויתרנו וקמנו.

חוץ מזה שסוף סוף תם לו אוגוסט!!! 
ליווינו את מישמשון לכיתה א' וזה היה מרגש באמת. אין מקום לציניות. כי כמו שעירית לינור כתבה על זה בפייסבוק, אין דבר יפה, מרגש ומלא תקווה, עתיד עם רגליים (קטנות!) מילדי כיתה א.
ילדה מכיתה ו' הגיעה בבוקר לקחת אותו מהבית, היה לה קצת אטיטיוד, איך לומר. גיל ההתבגרות או משהו אחר. "זה מישמיש" קרקרנו לעברה בהתרגשות, והיא פשוט נטלה את ידו הזעירה בתכלתיות והתחילה לצעוד. הוא לא הספיק להביע שום עמדה בנידון (מה פתאום שיצעד יד ביד עם ילדה זרה וגבוהה שאפילו לא אמרה לו את שמה), מסמיק ומהסס הוא פשוט נתן לה להוביל אותו, תוך שהיא עונה על שאלותינו הסקרניות ומתמסרת בעל כורחה להבזקי המצלמות (אני על האייפון הוא על ה-SLR) כאחרונת האנה סמיתיות של נוטינג היל המדומיינת והקרתנית שבה אנו גרים. אחר כך הייתה תהלוכה, היו בלונים, טקסים ומצגות וזכיתי להציץ במישמיש ממלמל את "התקווה" ועומד דום (מאיפה זה הגיע???), זה היה מוזר ומהפנט. מישמיש ב"מערכת".


ומי תמיד בראש???

לפני כל זה, עוד בדמדומי אוגוסט צפיתי בעונה החמישית של אוף ספרינג, המתורגמת בעילגות כ'אהבה מלידה'. אני מתה על סדרות אוסטרליות בכלל ועל זו בפרט. למרות שיש לה את הרגעים החלשים שלה (העונה הקודמת, הרביעית הייתה איומה), היא פשוט סדרה כייפית, ואני לגמרי מאוהבת בנינה פראודמן על שלל המחוות הנוירוטיות שלה ועל האאוטפיטים מרובבי הצעיפונים והחצאיות הארוכות שלה. היא לחלוטין בעיני מה שאיאן מקיואן היה מכנה 'מקסימה ללא דופי בכל הסולמות והמפתחות של המנעד החברתי'. ובכלל, בכל בני פראודמן המטורללים בדרכם הנוספים. בקיצור אז צפיתי בעונה הזאת באורח די בולמי, אבל נהניתי.


הפראודמנים


והייתה לי יום הולדת, האדריכל ואני לא חגגנו במיוחד (בגילנו..), סתם נסענו לעיר התחתית בחיפה שמנסה לאחרונה להתחפש לסוהו/ברלין/פלורנטין בניינטיז, אבל באותו ערב התחפושת הלמה אותה מאוד. היה כיף. שתינו בירה, הסתובבנו בגלריות של אמנות דיגיטלית וסטודיואים של מעצבי אופנה שנשארו פתוחים בלילה בשביל השואו, שמענו ג'אז ברחובות (לא אוהבת) וגם את גבע אלון. 
לרגל יום הולדתי ובשם הניינטיז, רכשתי לעצמי ג'קט ג'ינס חדש במנגו, הקודם שקניתי בתאילנד לפני ארבע עשרה שנים כבר מיצה את עצמו ואני מרוצה מאוד מהג'קט החדש (מה גם שאחרי הנחת יום ההולדת של מנגו יצא שכמעט לא שילמתי עליו). בהזדמנות אציג אותו כאן.


ה'קרטל'

יום שני, 11 באוגוסט 2014

הקייטנה

ובכן, בימים האחרונים הקייטנות הבנאליות מסתיימות להן לאט לאט ( קייטנת המדע - בין דר סין דאט, קייטנת מוכנות לכיתה א' - פחחח וכיו"ב), ונעשות ההכנות לקייטנת הקייטנות הלוא היא, קייטנת אמא כמובן! כרטיסים נרכשים בקצב מסחרר (מדעטק - צ'קד, תערוכת הלגו - צ'קד, חוות שקרכלשהו - צ'קד צ'קד צ'קד, ועוד נטויים היד והכיס). באורח בלתי נמנע, יש לשער שכמו בכל קייטנה שמכבדת את מארגניה (ואפילו זו קייטנת פרו בונו דוגמת זו), פעילות רטובה תהיה חייבת להיות חלק מהסקג'ואל הקייטני...הא! כאן אנו נוגעים בסוגיה ר ג י ש ה מעין כמוה.
סוגיית בגד הים. טדאאאאם. 
אני אף פעם לא מוצאת בגד ים שאהיה שבעת רצון ממנו בכלל ועליי בפרט.
אקדים ואומר, ש(כמעט) כמו כל אישה שעוד שנייה מתחילה למנות את שנותיה באמצעות שימוש בספרה ארבע, בגד ים והאופן בו הוא מנכיח את גופי בפרהסיה, זה אישיו רציני ביותר. אני לא אמנה כאן באופן מלא את הבעיות, רק אציין שהן שילוב בין צלוליטיס, נמשים והנקה ממושכת.. אין מה לדבר על ביקיני, אני בלי קשר לכלום לא מחובבות הז'אנר (למרות שבבעלותי כמה בגדי ים מהסוג הזה).
בכל שנותיי עד כה, היה לי רק בגד ים אחד שאהבתי. זה היה בגיל ארבע עשרה כשהייתי בנבחרת השחייה, בגד ים שחור של ספידו באפיל של חליפת צוללנים. הוא עדיין ברשותי, ואפילו עולה עליי, רק שעם כל הכבוד לספידו, אחרי יותר מעשרים שנים (של שימוש מתון! וברוטציה עם אחרים!), הוא די מתפורר..
אז אחרי כל מיני ניסויים ורכישות לא מוצלחות, רכשתי לאחרונה באסוס בגד ים של פרנץ' קונקשן. אני פחות או יותר מרוצה בתיאוריה, אולם הוא טרם הושק רשמית..
בכל מקרה, נקווה שלפחות מעכשיו יהיה קיץ מהנה, מוצלח ו..מסווה פגמים:) 


French Connection

יום ראשון, 10 באוגוסט 2014

אמרו את זה קודם

במקור, עת פתחתי את הבלוג, זה היה אמור להיות בלוג שיעסוק באופנה, שייתן לי אפשרות לבטא פן שלתחושתי פחות לגיטימי לי לבטא ולדבר עליו. מאז,  יוצא שאני משום מה פחות ופחות עוסקת פה בזה. אז הנה, פוסט שאמור  להחזיר אותי להארד של הקור המלבושי.
כמו שאני חווה את זה כשאני הולכת ברחוב, (ולא רק בפריפריה, ממש לא) ההתלבשות היא משהו שנהוג לעשות או 'על הדרך' או באופן מובחן, נפרד מהחיים עצמם, וזה בא לידי ביטוי בתוצאה הסופית. החיים האסתטיים הם לא משהו בעל ערך ולא מאפיינים את התרבות שסביבי בשום צורה ואופן. אני לא מתכוונת להיכנס לסיבות, לשורשים של זה ואני בטח גם לא מגלה תגלית מרעישה, זה נושא שדובר ונלעס מזוויות שונות ורבות לא אחת.

כל הנושא הזה משפיע מאוד על החיים שלי, קודם כל עקב עיסוקו של בן הזוג שלי (היי, אני אמורה להתפרנס מאסתטיקה), ככה שאני בעצם חווה את זה בסראונד. מכל הכיוונים.
מצחיק, שאין לי ספק שאחת הסיבות בגללה בחרתי את האדריכל לבעל הייתה העיסוק שלו בתחום העיצוב. תמיד נמשכתי לכל מה שכרוך ביופי ובנראות. הנושא הזה, כאמור, תופס חלק נכבד במודעות שלי, במחשבות שלי. קשה לי לחיות בסביבה שאני חווה כמכוערת ומוזנחת. אבל, האדריכל ואני חלוקים בינינו ברמות כה עמוקות ביחס למושגי היופי שהם חלק כל כך חשוב בחיים של שנינו, ויש טראגיות מסוימת בזה שאנחנו נאלצים לחלוק מרחב מחיה משותף ושאנחנו בני זוג בכלל. כך למשל, הוא חושב שאני בכלל לא יודעת להתלבש ושונא כל חפץ שאני רוכשת הביתה וההפך. באסוש. פשוט כי אני דווקא מרגישה כל כך ממוקדת בתחום הזה.
 באופן כללי, החיים שלי כאדם מבוגר מרגישים לי הרבה פעמים כאוטיים ומבהילים ("ג'יזס, אני אמורה לטפל בילדים האלה??? אני המבוגרת האחראית מקבלת ההחלטות?? לאאאאאאא), פשוט גדול עליי להסתדר בעולם, והמקום האסתטי הוא בעצם המקום היחידי שיש לי לגביו סוג מסוים של וודאות. אז זה משעשע.. אותי (האדריכל לוקח את זה יותר קשה).
בקיצור,  אני אוהבת מאוד לקרוא טקסטים של נשים מתלבשות, בלוגים כמובן, וגם ראיונות עם כל מיני נשים מעניינות.
אחד הטקסטים שקראתי פעם ואני ממש מרגישה שהכי מבטא את איך שאני בוחרת להתלבש הוא זה:

קרן מור בראיון ל"את" ב- 12/06/11:


איך היית מגדירה את הסגנון שלך? 

"אני אוהבת דברים שהם מאוד ספציפיים, שיש בהם אמירה, בחירה, שיכולים להיות קלילים וגם להיראות ספונטניים. אני חושבת שלהתלבש זה לבחור. לפעמים זה בא לי בקלות, לפעמים אני מקדישה לזה יותר זמן. חשוב לי שזה קודם כל יתאים לי ושיהיה בזה הומור. זה צריך להיראות טוב, אבל לא בצורת סט, אלא שיהיה בזה קצב, שתהיה בזה קומפוזיציה. 

"לפעמים בא לי לעשות מעצמי דמות, אז אני משתמשת בבגדים. זה יכול להיות נועז או שמרני ואפילו פרחי. אבל זה יותר קריצות שלי לעצמי. זה מעסיק אותי. אני מקווה שזה לא מעסיק אותי באופן חולני כמו כשאני עובדת על דמות. כשזה נהיה אובססיבי צריך לטפל בזה עם כדורים. אצלי זה חלק מאישיות, חלק מהדרך שלי לבטא את עצמי". 


 כל מילה בסלע. כאילו אני אמרתי.


מבחינת האדריכל, אני רק יכולה להגיד שהוא תמיד מעדיף בגדים שהם 'סטרייט פורוורד', בלי הומור, בלי התחכמויות ובלי שום ניסיון לאמירה (מבחינתו, אמירה זה למכוערות). גופייה ושורטס וזהו. מקסימום שמלה שחורה. אצלי תמיד יש סיפור, שמתכתב עם המון דברים שלא נמצאים על פני השטח, ולרוב יש מחשבה מאחורי ההתלבשות.  גם אם בסוף זה יוצא אגבי. זה לא.

While we are on the subject #רקאומרת



יום רביעי, 6 באוגוסט 2014

שנאות קטנות

המיזוגניה פוגשת אותי לפעמים (אבל רק כחלק ממיזנתרופיה כללית שאני מטפחת)
כרגע על הפרק:
1. נשים שרצות (כולל חברות). כל אלו שבתיכון בקושי הצליחו לגמוע יחד איתי את האלפיים מטר העלובים לבגרות, דופקות עכשיו עשרה קילומטרים בלי למצמץ. אחרי לידה.
2. נשים שמבשלות (רק) אוכל בריא לילדים (והילדים אוכלים). אלו שלא נכנס אליהן הביתה חלב פרה, שהילדים שלהן אוכלים רק קציצות עדשים שחורות (אורגניות) ושותים שייק ירוק, ולקינוח טורפים עוגה (בלי ביצים) מקמח כוסמין.
3. נשים שרצות ומבשלות אוכל בריא. חברתי הטובה. רררר
חשה נבגדת.


יום שבת, 2 באוגוסט 2014

שישי בערב

סוף השבוע תופס אותנו בתשישות בלתי ניתנת למיצוי נאות. האדריכל עבד בשבועות האחרונים על תחרות (לווילה!תחרות אדריכלים, לאן הגענו???), ואני עם הדיי ג'וב והסטודנטים שחולבים כל בדל של תירוץ פסאודו עד לא לגיטימי על מנת לזכות בעוד כמה ימי איחור בהגשה (ז' שהמרואיינת שלך יועצת חינוכית בבית ספר מדוכדכת מהמלחמה ולא יכולה להתראיין. לראיון שהיית אמורה לבצע לפני שלושה חודשים ולא בדיו דיי של ההגשה, הכוונה אלייך. בין היתר) ודיקן הסטודנטים שמאפשר להם את זה, וגם המהגרים שלי שמוציאים ממני כל חשק לחיות כי שום דבר שהם אמרו לא מסתדר עם שום דבר ולא מתחבר לשום אמירה על כלום. והילדים שמשעמם להם בבית וחם להם בחוץ ואמא שלהם שונאת ים וחול ובריכות באוגוסט (הפיפי. הפיפי).
כל אלו הובילו אותנו ליפול בערב שישי למיטה (אה והמלחמה. לא שכחתי.מנסה להתעלם) ולייחל לראות משהו נורמלי בטלוויזיה.
יצא לנו טוב, נפלנו במקרה על הסרט על ביל קנינגהם, צלם האופנה המיתולוגי של הטיימס שזכרתי שספי פעם מזמן כתבה עליו טובות. אני חושבת  שזה בדיוק מה שהיינו צריכים. ניו יורק, אופנה, ווירדיות בקטע נורמטיבי וולווט אנדרגראונד (אני), ניו יורק, דירות, קרנגי הול, אזכורים של אנדי וורהול, דיבורים על סגפנות, צחקוקון על חשבון מייקל קורס (הוא). 


יום שני, 28 ביולי 2014

מאירועי השבוע

בשבת שעברה האדריכל לקח אותנו לאטלייה של האמן יחיאל שמי שנמצא לא רחוק מאיתנו, בקיבוץ כברי.
סוג האמנות הזה לגמרי לא מדבר אליי, יותר מדי אקספרסיבי לי, אבל שמי הוא האמן האהוב ביותר על האדריכל שסבור ש"הקומפוזיציות שלו פשוט גאוניות". שיהיה.




זה מה שאני הכי אהבתי

הנוף של הגליל המערבי בכניסה לאטלייה שמי
עם או בלי קשר, אחד מזיכרונות הילדות היותר מרגשים שלי התרחש בקיבוץ כברי. אני לא זוכרת למה נסענו לשם, אבל אני זוכרת שהלכתי עם ההורים שלי ואחותי בשבילים של הקיבוץ ופתאום הופיעה מולנו לא אחרת מירדנה ארזי. פאטה מורגנה שכזאת. זה היה בשנות ה-80, מיותר לציין שאין לתאר. 


זה לא נעלי נוחות, זו מוזנחות #לאמטופחת
חוץ מזה שאני חולה. לא יודעת אם זה המזגנים או ההתמכרות לצריכת חדשות, אבל אני לגמרי מסמורטטת, עם כאבים בכל מערכת הסינוסים. וחום. משתדלת בימים האחרונים להתרחק לכל המהדורות (זאת בעצם מהדורה אחת לאורך כל שעות היום), ולכן צפיתי בעונה השישית של 'האחות בטי' ואני קוראת עכשיו את 'אשה זרה' של אבירמה גולן ומפנטזת כבר על רכישת 'גברת ורבורג', כי תגידו עליה מה שתרצו, אין סיכוי שספר חדש של עירית לינור יעבור על ידי בלא כלום.
אה, ומצאתי את שיר המנהרות האולטימטיבי בשבילי. כן, עדיין לא הפסקתי להתלהב מהנסיעה הדו יומית במנהרות, היא גורמת לי להרגיש כמו גיבורה בסרט שוודי, בעיקר המעבר בין שני החלקים של המנהרות. אורבניזם ברוטלי מרגש לגמרי, והמעבר בין שני החלקים מסתנכרן מעולה עם השיר. קיטש בקטע טוב. ניסיתי לצלם אבל כמעט עשיתי תאונה.



יום שישי, 18 ביולי 2014

המלחמה מנצחת, יש לה את כל הפירוטכניקה

*כותרת הפוסט לקוחה מדברים שאמרה תהל פרוש בראיון שקראתי הבוקר.


שישי של פאתי יולי. הבית שקט, הקייטנים בקייטנות ואבא שלהם הלך לאמא שלו. אני מחליטה להפריע לשקט ופותחת על יואב וגלית בערוץ 2. נופלת על אייטם על תינוק בן עשרה ימים שהוריו קראו לו צוק איתן. בניגוד לכל מי שאני מכירה, פרצי הלהגנות החדשותית הפורנוגרפית של השבועות האחרונים, ממש מרגיעים אותי. לא שאני בסטרס נוראי, הרי אני גרה כרגע ממש מחוץ לכל טווח מטווח (בינתיים..), אבל כל הדיבורים והצמאון הזה לאקשן, ההתרגשות מקולות היירוט וכל האלמוג בוקרים תמיר סטיינמנים תמר איש שלומים ויוניות לוי האלה, הפכו עבורי לסוג של מסטיק למוח. נורא עוזר לי להעלות גירה ו.. מרגיע בדרך אוקסימורונית מטרידה. אתמול בלילה, חוויתי התקף נוראי של מגרנה, ממש לא יכולתי לישון. המוסיקה היחידה שהצליחה להרגיע אותי הייתה קולות הפטפטת להגת הזאת וככה נרדמתי.
אין לי ממש מצב רוח לכלום, החודש הוא יולי כאמור, ולא טבעי שלוחשת לזארה שכמוני תתעלם במופגן מהסייל של העונה. אבל זה מה שקורה. חוץ מזה שאנחנו גרים בבית קרקע, אז עכשיו זו שיאה של עונת היבחושים/זוחלים ושאר מגעילין. כולם באים אלינו לבקר וזה בפירוש מלחיץ אותי. יש לי פוביות נוראיות מכל אלו ומה לעשות שהאדריכל לא מרשה להדביר בכלל בגלל הילדים.
נשארתי הבוקר בבית כדי להתחיל לעבוד על מחקר שאני עושה עכשיו במכללה, זה מחקר על מהגרים ישראלים בחו"ל. התחלתי לקרוא את המודל שעל פיו אני אמורה לנתח את כל הראיונות שעשו איתם, והתעייפתי. במקום זה ברחתי לדפדוף בפעם המי יודע באישיו האחרון של 'אל דקור' - דפדוף על רקע קולו של רוני דניאל, חוויה סוריאליסטית מומלצת.
סגרתי את הטלויזיה ופתחתי את החלון, בקצה השביל שבו אני גרה נמצא סטודיו לקעקועים, לפעמים אני נהנית לעבוד לצלילי המחט המזמזמת. מסתבר שלא היום. הזמזום מעצבן אותי עכשיו, בייחוד כשהוא מלווה בבליל דיבורים בספרדית מתנגנת של מישהי שמחכה שם בתור ומנצלת את הזמן לשיחת טלפון קולנית.
אני חוזרת לקרוא שוב את הפוסט הזה בפעם המי יודע כמה, ומרגישה את המגרנה מטפסת לי בצד הימני של הראש ("זו מגרנה עם אאורה?" שאל אותי הניורולוג שהייתי אצלו לפני שלוש שנים).
אין לי שום פואנטה, חוזרת למהגרים שלי.

ווטסאפ של חברה מטווחת

יום רביעי, 9 ביולי 2014

על התחזוקה ואף מילה על אסקפיזם

"כבר שבועות אני מנסה לכתוב על תחזוקה. אבל זה לא קל, ומסיבה פשוטה: התחזוקה גוזלת כל-כך הרבה זמן מחיי עד שבקושי נשאר לי זמן לשבת מול המחשב.
אתן בטח יודעות מה זאת תחזוקה. כשאומרים שאחרי שלב מסוים כבר אין מה לעשות חוץ מלהטליא, זאת התחזוקה. תחזוקה זה מה שאנחנו צריכות לעשות רק כדי שנוכל לצאת מפתח הבית ולדעת שאם נלך לסופר וניתקל בבחור שפעם גמר איתנו, לא נצטרך להתחבא מאחורי ערימת שימורים".
 (נורה אפרון -'אני שונאת את הצוואר שלי')


אז כמו כל בלוגרית ממוצעת ומטה, החלטתי אף אני לשתף אתכם בסודות התחזוקה (המינימלית) שלי. אני באמת לא נוטה לעשות יותר מהמינימום הדרוש מאישה בחלק הפחות אופטימי של שנות השלושים לחייה המעוניינת להיראות בציבור, ולרוב אני חוטאת אף בפחות מכך.




נתחיל בגזרת הניחוחות:

אני תמיד שמחה להוסיף חברים חדשים לנבחרת שלי, עוד מעט בת 40 ועדיין לא סגורה על ה"ריח" שלי, מג'נגלת ללא הרף בין שלל סגנונות. פעם זה היה "לייט בלו" לנצח, אחר כך הוא נמאס עליי ונצמדתי חזק לקלואה ואח"כ לולנטינה, בקיצור אוף! בדרך היו עוד כמה שנרכשו, נמאסו תוך שימוש או שניים והועברו לאחותי (פריזיאן למשל). שני חברים בנבחרת הנוכחית נמלטו מאימת המצלמה: Manifesto של איב סן לורן (הוכנעתי על ידי הצבע הסגול וג'סיקה צ'סטיין) ו- Fresh Laundry של קלין.

צ'אנס של שאנל: אהבתי, אח"כ לא, ואז שוב רכשתי.
חייבים לתת צ'אנס.




תחזוקות נוספות:
ובכן, בגזרת הגוף אין זרקנית ממני. לעיתים מתמרחת קלות באיזה סורבה (לבנדר תפוח של סבון. כי אני שונאת דביקות), לרוב גם זה לא, לפרקים נדירים עוד יותר, מתמרחת בקרם הגוף של פפאיוש, מללין (כי אין כמו להריח כחבילת מגבונים). ל
אחרונה, על מנת לא לסנוור אנשים בלובן החורף הצעקני שלי, אני משתמשת בתכשיר לשיזוף עצמי של לוריאל, נורא פחדתי להיראות כתמתמה ודלועית, אבל התכשיר דווקא עובד! חבל רק שאני לא מוצאת פנאי להשתמש בו כי אסור לפני השינה (כדי לא ללכלך את המצעים) וגם לא לפני שמתלבשים..




החלק שבו אני דווקא משקיעה יותר הוא הסוואה. מה לעשות, בעשור הרביעי לחיי, אני חשה שזה מאסט. לא מסוגלת לצאת מהבית ולהתרועע עם אנשים ללא הסוואה ראויה (האדריכל ש ו נ א  את זה. קורא לי מתוסבכת).

 ובכן, בד"כ אני לא מוותרת על BB - כרגע זה photo ready של רבלון שמתנאה ב- SPF30 אבל אני מגוונת גם עם אחרים, לא נאמנה מדי.
לפעמיםכשבא לי ממש להשקיע אני משתמשת גם בפריימר (פריימר של מאק או פרפקציוניסט של ג'ייד והאולטימטיבי שאין עליו - זה של קלרינס - instant smooth perfecting touch).
המייק אפ שאני לא מחליפה הוא double wear של אסתי לאודר, ואני מאוד מאוד אוהבת גם את הקונסילר של דאבל וור ואת הפודרה. אחרי שנים של נאמנות ל- superpowder double face של קליניק. שנים. אולי 20 שנים אפילו, החלפתי לדאבל וור של אסתי ואני ממש מרוצה.
לפני הקונסילר אני מקפידה להשתמש ברולר של all about eyes (קליניק). לא התייחסתי כאן לקרמים ובכלל לטיפוח הפנים כי שוב, אני ממש לא מהמשקיעניות בתחום. אני כן מקפידה על לחות לפנים ואוהבת מאוד את daywear של אסתי לאודר, אבל לפעמים משתמשת גם באחד מקרמי הלחות של לוריאל וזה בסדר גמור מבחינתי. למזלי, לא סובלת מעור בעייתי כך שזה מספיק (או שלא. אדע בוודאות עוד כמה שנים). אני גם מקפידה למרוח קרם עיניים ואוהבת מאוד את biogenic של קרליין. הוא מצויין לטעמי.
חוץ מזה, לא תמצאו אותי מחוץ לבית נטולת אייליינר שחור, מודגש ביותר סטייל מד מן, והמון המון מסקרה (איב סן לורן ואסתי לאודר זו על גבי זו) ולפעמים כשצריך גם סומק ורדרד של קליניק (כבר נמחקה לו התווית אז לא זוכרת איזה צבע בדיוק), בעדינות כדי לא להראות כמו 'הולי הובי'. 
שני מוצרים שאני מכורה אליהם ומכונים בפי אחותי "קארל מרקס שולטטטטטט1" הם פריימר לריסים של מאק ומי רענון של אוון. אחותי מחזיקה בדעה שהם צרכים כוזבים לגמרי ("את לא אמיתית" היא קובלת עליי), אבל מה לעשות, אני לא יכולה בלעדיהם. 
בגזרת השפתיים, אני כן מאוד אוהבת (לרכוש) ליפסטיקים, אבל לא אוהבת להשתמש בהם. זה מוצר כל כך נשי בעיניי, בעיקר האדומים (מתה על ruby woo ו- lady danger של מאק וצ'אבי סטיק אינטנס בצבע מידג'ט מארשינו {נראה לי שככה קוראים לו}  של קליניק), אבל אני ממש לא משתמשת בהם, בעיקר רוכשת (נו, מרקס, כבר אמרתי). אם אני כבר משתמשת זה בצ'אבי סטיק אינטנס של קליניק בגוון 01 - curviest caramel  וגם ב- Exact Color Lipstick המוכר של מדינה מילאנו (שנשאר לי עוד מהתקופה שהם היו בארץ).



זהו. עד כאן תחזוקותיי. התעייפתי מאוד לכתוב עליהן.
קצת תלבושות מהעת האחרונה:

התלבושת היומית
שמלה: זארה
וואו, המראה בעבודה כה מטונפת (זה לא הג'ינס)


תלבושת יומית כלשהי
ולסיום, מהווי הבית:
דודה של פפאיה החליטה לפנק אותה לכבוד הקיץ במניקור:
פפאיה: "דווקא רציתי בצבעי גלידה, אבל דודה שלי יותר בקטע גותי, אז זה מה שהיה לה.."
נ.ב. -כשאני חושבת על זה, אז די נורא מצידי לא להתייחס בכלל ל"מצב", ובכן, אומר זאת כך: ביקום מקביל בו החיים הם למעשה פרק ב"באנטומיה של גריי" (זרמו איתי בכיוון קוונטי שכזה), הכריסטינה שבי לגמרי נמלטה עכשיו מהכירורגית לפוש על הכורסאות הממוזגות שבמחלקת העור. לקחתי איתי את מרדית. החלפנו את הכירורגית בתפאורה של ה'דרמטומנופש'. ביוש.