הקייטנה

ובכן, בימים האחרונים הקייטנות הבנאליות מסתיימות להן לאט לאט ( קייטנת המדע - בין דר סין דאט, קייטנת מוכנות לכיתה א' - פחחח וכיו"ב), ונעשות ההכנות לקייטנת הקייטנות הלוא היא, קייטנת אמא כמובן! כרטיסים נרכשים בקצב מסחרר (מדעטק - צ'קד, תערוכת הלגו - צ'קד, חוות שקרכלשהו - צ'קד צ'קד צ'קד, ועוד נטויים היד והכיס). באורח בלתי נמנע, יש לשער שכמו בכל קייטנה שמכבדת את מארגניה (ואפילו זו קייטנת פרו בונו דוגמת זו), פעילות רטובה תהיה חייבת להיות חלק מהסקג'ואל הקייטני...הא! כאן אנו נוגעים בסוגיה ר ג י ש ה מעין כמוה.
סוגיית בגד הים. טדאאאאם. 
אני אף פעם לא מוצאת בגד ים שאהיה שבעת רצון ממנו בכלל ועליי בפרט.
אקדים ואומר, ש(כמעט) כמו כל אישה שעוד שנייה מתחילה למנות את שנותיה באמצעות שימוש בספרה ארבע, בגד ים והאופן בו הוא מנכיח את גופי בפרהסיה, זה אישיו רציני ביותר. אני לא אמנה כאן באופן מלא את הבעיות, רק אציין שהן שילוב בין צלוליטיס, נמשים והנקה ממושכת.. אין מה לדבר על ביקיני, אני בלי קשר לכלום לא מחובבות הז'אנר (למרות שבבעלותי כמה בגדי ים מהסוג הזה).
בכל שנותיי עד כה, היה לי רק בגד ים אחד שאהבתי. זה היה בגיל ארבע עשרה כשהייתי בנבחרת השחייה, בגד ים שחור של ספידו באפיל של חליפת צוללנים. הוא עדיין ברשותי, ואפילו עולה עליי, רק שעם כל הכבוד לספידו, אחרי יותר מעשרים שנים (של שימוש מתון! וברוטציה עם אחרים!), הוא די מתפורר..
אז אחרי כל מיני ניסויים ורכישות לא מוצלחות, רכשתי לאחרונה באסוס בגד ים של פרנץ' קונקשן. אני פחות או יותר מרוצה בתיאוריה, אולם הוא טרם הושק רשמית..
בכל מקרה, נקווה שלפחות מעכשיו יהיה קיץ מהנה, מוצלח ו..מסווה פגמים:) 

French Connection

אמרו את זה קודם

במקור, עת פתחתי את הבלוג, זה היה אמור להיות בלוג שיעסוק באופנה, שייתן לי אפשרות לבטא פן שלתחושתי פחות לגיטימי לי לבטא ולדבר עליו. מאז,  יוצא שאני משום מה פחות ופחות עוסקת פה בזה. אז הנה, פוסט שאמור  להחזיר אותי להארד של הקור המלבושי.
כמו שאני חווה את זה כשאני הולכת ברחוב, (ולא רק בפריפריה, ממש לא) ההתלבשות היא משהו שנהוג לעשות או 'על הדרך' או באופן מובחן, נפרד מהחיים עצמם, וזה בא לידי ביטוי בתוצאה הסופית. החיים האסתטיים הם לא משהו בעל ערך ולא מאפיינים את התרבות שסביבי בשום צורה ואופן. אני לא מתכוונת להיכנס לסיבות, לשורשים של זה ואני בטח גם לא מגלה תגלית מרעישה, זה נושא שדובר ונלעס מזוויות שונות ורבות לא אחת.

כל הנושא הזה משפיע מאוד על החיים שלי, קודם כל עקב עיסוקו של בן הזוג שלי (היי, אני אמורה להתפרנס מאסתטיקה), ככה שאני בעצם חווה את זה בסראונד. מכל הכיוונים.
מצחיק, שאין לי ספק שאחת הסיבות בגללה בחרתי את האדריכל לבעל הייתה העיסוק שלו בתחום העיצוב. תמיד נמשכתי לכל מה שכרוך ביופי ובנראות. הנושא הזה, כאמור, תופס חלק נכבד במודעות שלי, במחשבות שלי. קשה לי לחיות בסביבה שאני חווה כמכוערת ומוזנחת. אבל, האדריכל ואני חלוקים בינינו ברמות כה עמוקות ביחס למושגי היופי שהם חלק כל כך חשוב בחיים של שנינו, ויש טראגיות מסוימת בזה שאנחנו נאלצים לחלוק מרחב מחיה משותף ושאנחנו בני זוג בכלל. כך למשל, הוא חושב שאני בכלל לא יודעת להתלבש ושונא כל חפץ שאני רוכשת הביתה וההפך. באסוש. פשוט כי אני דווקא מרגישה כל כך ממוקדת בתחום הזה.
 באופן כללי, החיים שלי כאדם מבוגר מרגישים לי הרבה פעמים כאוטיים ומבהילים ("ג'יזס, אני אמורה לטפל בילדים האלה??? אני המבוגרת האחראית מקבלת ההחלטות?? לאאאאאאא), פשוט גדול עליי להסתדר בעולם, והמקום האסתטי הוא בעצם המקום היחידי שיש לי לגביו סוג מסוים של וודאות. אז זה משעשע.. אותי (האדריכל לוקח את זה יותר קשה).
בקיצור,  אני אוהבת מאוד לקרוא טקסטים של נשים מתלבשות, בלוגים כמובן, וגם ראיונות עם כל מיני נשים מעניינות.
אחד הטקסטים שקראתי פעם ואני ממש מרגישה שהכי מבטא את איך שאני בוחרת להתלבש הוא זה:

קרן מור בראיון ל"את" ב- 12/06/11:


איך היית מגדירה את הסגנון שלך? 

"אני אוהבת דברים שהם מאוד ספציפיים, שיש בהם אמירה, בחירה, שיכולים להיות קלילים וגם להיראות ספונטניים. אני חושבת שלהתלבש זה לבחור. לפעמים זה בא לי בקלות, לפעמים אני מקדישה לזה יותר זמן. חשוב לי שזה קודם כל יתאים לי ושיהיה בזה הומור. זה צריך להיראות טוב, אבל לא בצורת סט, אלא שיהיה בזה קצב, שתהיה בזה קומפוזיציה. 

"לפעמים בא לי לעשות מעצמי דמות, אז אני משתמשת בבגדים. זה יכול להיות נועז או שמרני ואפילו פרחי. אבל זה יותר קריצות שלי לעצמי. זה מעסיק אותי. אני מקווה שזה לא מעסיק אותי באופן חולני כמו כשאני עובדת על דמות. כשזה נהיה אובססיבי צריך לטפל בזה עם כדורים. אצלי זה חלק מאישיות, חלק מהדרך שלי לבטא את עצמי". 

 כל מילה בסלע. כאילו אני אמרתי.

מבחינת האדריכל, אני רק יכולה להגיד שהוא תמיד מעדיף בגדים שהם 'סטרייט פורוורד', בלי הומור, בלי התחכמויות ובלי שום ניסיון לאמירה (מבחינתו, אמירה זה למכוערות). גופייה ושורטס וזהו. מקסימום שמלה שחורה. אצלי תמיד יש סיפור, שמתכתב עם המון דברים שלא נמצאים על פני השטח, ולרוב יש מחשבה מאחורי ההתלבשות.  גם אם בסוף זה יוצא אגבי. זה לא.

While we are on the subject #רקאומרת

שנאות קטנות

המיזוגניה פוגשת אותי לפעמים (אבל רק כחלק ממיזנתרופיה כללית שאני מטפחת)
כרגע על הפרק:
1. נשים שרצות (כולל חברות). כל אלו שבתיכון בקושי הצליחו לגמוע יחד איתי את האלפיים מטר העלובים לבגרות, דופקות עכשיו עשרה קילומטרים בלי למצמץ. אחרי לידה.
2. נשים שמבשלות (רק) אוכל בריא לילדים (והילדים אוכלים). אלו שלא נכנס אליהן הביתה חלב פרה, שהילדים שלהן אוכלים רק קציצות עדשים שחורות (אורגניות) ושותים שייק ירוק, ולקינוח טורפים עוגה (בלי ביצים) מקמח כוסמין.
3. נשים שרצות ומבשלות אוכל בריא. חברתי הטובה. רררר
חשה נבגדת.

שישי בערב

סוף השבוע תופס אותנו בתשישות בלתי ניתנת למיצוי נאות. האדריכל עבד בשבועות האחרונים על תחרות (לווילה!תחרות אדריכלים, לאן הגענו???), ואני עם הדיי ג'וב והסטודנטים שחולבים כל בדל של תירוץ פסאודו עד לא לגיטימי על מנת לזכות בעוד כמה ימי איחור בהגשה (ז' שהמרואיינת שלך יועצת חינוכית בבית ספר מדוכדכת מהמלחמה ולא יכולה להתראיין. לראיון שהיית אמורה לבצע לפני שלושה חודשים ולא בדיו דיי של ההגשה, הכוונה אלייך. בין היתר) ודיקן הסטודנטים שמאפשר להם את זה, וגם המהגרים שלי שמוציאים ממני כל חשק לחיות כי שום דבר שהם אמרו לא מסתדר עם שום דבר ולא מתחבר לשום אמירה על כלום. והילדים שמשעמם להם בבית וחם להם בחוץ ואמא שלהם שונאת ים וחול ובריכות באוגוסט (הפיפי. הפיפי).
כל אלו הובילו אותנו ליפול בערב שישי למיטה (אה והמלחמה. לא שכחתי.מנסה להתעלם) ולייחל לראות משהו נורמלי בטלוויזיה.
יצא לנו טוב, נפלנו במקרה על הסרט על ביל קנינגהם, צלם האופנה המיתולוגי של הטיימס שזכרתי שספי פעם מזמן כתבה עליו טובות. אני חושבת  שזה בדיוק מה שהיינו צריכים. ניו יורק, אופנה, ווירדיות בקטע נורמטיבי וולווט אנדרגראונד (אני), ניו יורק, דירות, קרנגי הול, אזכורים של אנדי וורהול, דיבורים על סגפנות, צחקוקון על חשבון מייקל קורס (הוא).