קומפני מן/ מחשבות מדכדכות

כבר ציינתי אתמול שלאחרונה מטרידות אותי מחשבות לא נעימות על מקום העבודה שלי. לראשונה בחיי המקצועיים, אני חווה תקופה נוראית של חוסר וודאות וחוסר יציבות. אמנם אני עובדת כאן המון שנים ועושה פחות או יותר את אותו הדבר, ועל כך ספציפית ועל אישיותי ההסתדרותית האנכרוניסטית כללית, אני מרבה להלקות את עצמי, אבל עד עכשיו הכל היה תלוי בי ובמידת (חוסר) המוטיבציה שלי לשנות. עכשיו הכל כאן כאוטי וזה מלחיץ. מלחיץ גם לאור הקריירה הדינמית (איזו מילה אלגנטית מצאתי) של רוממותו. לא רק מלחיץ, גם מאוד מדכא. שנינו בעלי מקצועות חופשיים, ועדיין.
בעקבות זאת, בשבוע האחרון בולימיית הקניות שלי שככה עד דעכה. שלשום צפיתי בסרט קומפני מן, וזה בשילוב כתבה בחדשות סוף השבוע על אנשי המקרר הריק והתחזיות הקודרות ל-2012, גרם לרפלקס שליפת האשראי שלי להיאלם. דרוש רק חודש אחד בודד בו המשכורות שלנו לא ישולשלו לחשבון, וכל המגדל המפואר הזה הקרוי ניהול משפחתנו- יתמוטט. בשבוע שעבר הייתה זו הכתבה המשתקת על אורלי קסטל בלום, שיצרה אצלי תגובה דומה, אם כי הצלחתי במידה לא מבוטלת להדחיק אותה (תחום בו אני מצטיינת), עד שכל העניינים הללו של הקומפני מן והמקרר הריק הותכו תודעתית לתוך המשבר הפרטי במקום העבודה שלי, לכדי איום מאלחש הכרה ובלתי ניתן להדחקה גם לאלופת מדחיקות העל שהנני.

לסיום, למרות שיש לי מצב רוח כזה שמדגדג לי באצבעות לצטט את 'מחתרת החלב' לרוני סומק, אני לא אעשה את זה (זה מתבקש ובנאלי מדי מחד, וקצת הארד קור מדי לפורום הזה מאידך), וגם התלבושת היומית לא תהיה היום, וזה כי אני לובשת אוברול שחור (חביב למדי דווקא) שמצטלם רע מאוד, אז סליחתכם נא.

בלי שום קשר לכל מה שלמעלה וכדי לסיים בנימה אופטימית בכל זאת, לפני כמה ימים כשחזרתי מהעבודה הושמע ברדיו אחד השירים של ילדותי, אני לא מדברת על שיר ישראלי בטעם של נוסטלגיה, אלא על שיר אייטיזי מובהק (ואף מילה על הסטיילינג הנוראי, מה לעזאזל היא לובשת שם?!), כשהייתי בבית ספר יסודי הוא סימל עבורי את כל מה ש"גדול" ואופנתי וקולי, היה לו ריח משכר של חופש וחו"ל - מה לעשות, בכל זאת גדלתי בפרברים, איך ששמחתי לשמוע אותו, מייד מיי דיי!