בדרך
הרמזור מתחלף לירוק, ואני משייטת ימינה לכיוון הפקק הקבוע בפנייה אל עבר מה שהווייז מכנה "מנהרת חיל הים" מטיל שיק אפי על הבנאליות הכבישית. כמו תמיד, הנכלוליים הקבועים שנוסעים ישר עד הסוף ולקראת הפנייה, ממש בקצה של הפקק, מאותתים (או שלא) ונדחפים באלימות לראש התור. "זונות" אני מסננת בשנאה. אין כיף כמו לקלל בכביש (נוט טוסלף – השתדלי לא להידקר) אותי לא יתפסו מתה בפרקטיקות דוחות כאלו כי "אני מלכת אנגליה" את זה אני אומרת לעצמי בקול רם.
א'
מתקשרת אליי בדיוק שאני חונה: "אני רוצה לעוף מהכיתה הזאת, לא חוזרת לבית ספר
הזה יותר!" הקול שלה נשבר לי בטונים של בכי באוזן. זה יום ראשון. היום שבו
אני גברת עם סלים/מרי פאקינג פופינס של הפרוליטריון המאה העשרים ואחדי (משכיל
ורמוס בו"ז), כי אני מביאה את המחשב ואת כל הדפים והמחברות שהם שאריות של
חמישיפרום הום ואת האוכל לשבוע החדש, ואת שני התיקים שאני סוחבת ברגיל. אני תולה
את הטלפון באוזן-כתף ומנסה לדדות עם שלל החבילות. דווקא היום לבשתי שמלה. צמודה.
פתאט, אני מסננת לעצמי, בשעה שאני מנסה לשלוף את התג כדי להיכנס לבניין (אמן שלא
תפתח הדלת ויסתבר שהפקולטה בוטלה, שהמעבדות הפיצו נבגים, שהזבובים התפוצצו, שמשהו
קרס (חוץ מהנשמה שלי), שמתחולל אירוע ביטחוני. שיט נפתחה), ולשמור בו בעת על כל
המיצג הקרוי אני. מקווה שאין אף אחד שאני מכירה ויכול לתצפת על המופע ההזוי הזה.
"אמאאא, אדם האידיוט מצא ג'וק בחצר ושם לי אותו על השולחן", היא מייבבת לי
באוזן. "נו הוא סתם מתחיל איתך, תקלילי.זה כמו למשוך בצמות. עוד שנייה רועי
ייכנס והג'וק יעוף משם, בינתיים תלכי למקום אחר. לא צריך לעשות דרמה מכל
שטות". אבל אני מרחמת עליה.
יום שני. אני לובשת ג'קט שחור מחויט בגזרת שמלה ומתחתיו טייץ בדוגמת פפיטה מתוחכמת שיש בה מין התפרקות ממושטרת. וכמובן את האקסססורי המזוהה עימי יותר מכל – הבעת שאט נפש ומיאוס כללי. אני מאזינה לפודקאסט שאני אוהבת בדרך לעבודה. איך אני שונאת פודקאסטים (לכו תשעממו מישהו אחר עם הצורך שלכם בביטוי אישי), רק לזה הספציפי (קורין קיציס) התמכרתי קשות. אני מאזינה ומרגישה שלטיפשונת הפנימית שבי יש אולי אולי זכות קיום לגיטימית למרות ועל אף (שאני כושלת/נלוזה, מטופשת על, משעממת ומעל לכל – קורבנית מקצוענית. וזקנה). אני מסתכלת על הקרסוליים שלי. איכס! עבים מדי. חייבת פיפי בנואשות (הו גיל המע(א)בר(ק)) ולא עוזר שאני מזדחלת בירידה מסטלה מאריס. תהני! אני פוקדת על על עצמי. בסופו של עניין, זה החלק האהוב עליי ביום. הדרך מסטלה מאריס עודנה נפקחת לעומק הים, וקצת מרחיבה את ליבי. הנסיעה בבקרים מחזירה לי את התחושה שאני אדם בעולם.
פעמיים בדרך העיניים שלי מתחלחלות בדמעות:
הפעם הראשונה היא בכיכר ברחוב טשרניחובסקי. יוצא שאני מתבייתת תמיד על השורה:
"שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך" החקוקה שם בשלט ברזל אקספרסיבי ולא נאה לצד
פורטרט של שאול ובלוריתו המתנפנפת יצוק ולא נאה גם הוא. הנה ברז העיניים הרופף
ממילא נפתח לו. אני נושכת חזק את השפתיים כדי שי' לא ישים לב. הפעם השנייה היא מיד
ביציאה מ'מנהרת חיל הים' כשהעיניים תמיד נחות על הכיתוב 'בת גלים'. משהו בצירוף בת
גלים מרפרר לי ישר לנשמה והופה הנה הסכר היה כאיננו. בפעם הזו אף אחד לא יושב לידי
ואני חושבת: כוסאומו האיפור, עוד 8 שעות שאהיה תקועה בכלא המכוער הזה. איזה כיף זה
לחיות.
הנה
תובנה לגיל 45.4: אני לא אדם שלוקחת מקום. המקום לוקח אותי. בום.
