Translate

יום רביעי, 7 באוקטובר 2015

הממ.. שנים

שנה חדשה #1 : אני מסתכלת על הריסים הארוכים והצפופים שלו, סבכה חומה-צהובה נהדרת, ויכולה לנחש את זירקוני הטורקיז שלו מתרכזים שם מתחתיה, האצבעות הקטנות שלו נמתחות בניסיון להגיע לכל שריג/מיתר כדי לנגן את האקורדים בצורה מדויקת והלשון יוצאת את גבולות השפתיים. לא מאמינה איך הוא פתאום נהיה לי מתבגר ששומע לד זפלין באוזניות במושב הבטיחות שלו מאחורה באוטו. ומנסה ללמוד לנגן בגיטרה. 


שנה חדשה #2: אנחנו שועטים בין המכוניות, לא במעבר החצייה לעבר המכונית שלנו. השמש מכה מעלינו באור קינקפלוקי בוהק ואני כרגיל רושפת עליהם בעניין כלשהו שכרגע אין לי מושג מה הוא היה (אולי שיעורי הבית המוזנחים של המיש?), כולי באקסטזה של בניית הטיעון העצבני; יורה את המילים. בזוית העין אני קולטת את הקשישה שעומדת על המדרכה נבוכה ואבודה (כן. אפילו בהרף זה היה ניכר), אבל היא עוברת לי מתחת לרדאר. אני פותחת את האוטו ובשיא תנופת העצבים: "תסלחי לי בבקשה", אני מסתובבת, נבהלת. "אל תכעסי עליי שאני שואלת", הקשישה הנבוכה מטעימה, "יש לך אולי עשרה שקלים לעזור לי"? "כן" אני אומרת לה, "שנייה". היא מודה כשאני משלשלת לידיה את המטבע ופונה, מעודדת מהצלחתה המפתיעה (בהתחשב בתנופת העצבים שהייתי שרויה בהם), לאישה שמוליכה כלב, שבקושי מאיטה את הליכתה לשמוע את הבקשה. עד שאני מתניעה את האוטו, היא מספיקה לפנות לזוג עם ילד בטיולון, גם הם, לא עושה רושם, שמתעכבים להקשיב. אני קצת מצטערת שסתם נתתי לה מטבע בלי לשאול אפילו מה היא בעצם צריכה (נזכרת שכשחיפשתי את המטבע היא מילמלה כל מיני דברים על נסיעות ותחנות אוטובוס). אני מאותתת, לוחצת על הגז ונוסעת משם.


שנה חדשה #3: אני כבר כמעט ולא מקבלת אנשים בעבודה. לייעוץ כלומר, עכשיו הפכתי להיות אמונה על תחום המחקר והפיתוח ובנוסף יש לי עוד כל מיני פרויקטים שקוששתי לי כמו קבוצת הנשים להעצמה תעסוקתית ואחרים. אני זוכרת שבעבודה הקודמת, כשבעיקר עסקתי במחקר ובנתונים, חלמתי על עבודה עם אנשים וייעוץ תעסוקתי פרטני נשמע לי אז כמו משהו חלומי. אז אחרי שקצת התנסיתי בזה, אני יכולה לומר בוודאות: הו, לא! רק לא עבודה עם אנשים! רק לא להסתכל בכל בוקר על יומן הפגישות ולייחל שאנשים יבריזו. בכל פעם להתחיל תהליך עם מישהו אחר, מישהו שפשוט בטוח שברגע שהוא מתיישב ומספר לי שתי מילים על עצמו, אני מיד יודעת לשטוח בפניו תכנית מפורטת ומדוקדקת לבניית עתידו התעסוקתי (הרווחי, המתגמל והמהנה). כי קודם כל הצעירים של היום איפפפפ, לא רוצים לקבל שום אחריות על החיים של עצמם וכמו כן, רילי?? שאני אייעץ?אני? שבעצמי לא יודעת מה לעשות עם החיים של עצמי? בטוחים? בקיצור, זה היה קשה מנשוא עבורי ואני מאוד שמחה שזה הפך לחלק שולי מאוד בסדר היום שלי ואני זוכה לקבל רק מקרים נבחרים ונקודתיים.

דברים שיצא לי לעשות בקיץ (בתמונות):

נהניתי לראות את מישמיש מצייר אלפי גרסאות של סלאש

כפיית שיניים התבקשתי להתפקד להשקת 'תולדות הכותרת' של פורטיס

השתובבתי עם יעלים

סבלתי במסיבות בריכה

חגגתי יום הולדת בחברת מתנות נאות

נפלתי בשגעת המיניונים ושקדתי על הנבטת דינוזאור מגומי

הפרחתי בלונים בטקס משאלות מטופש בבית ספר, בדיוק התקשרו מ-2002

טיילתי בירושלים בחברת ראיין 

ביליתי במקורות מים נוספים #1

ביליתי במקורות מים נוספים #2
לא בתמונות: פפאיה במייצגי לק מרהיבים, מישמיש סופג מסרים בעייתיים מירמי קפלן ועוד ועוד.

שנה טובה!


יום שני, 12 בינואר 2015

הסוודרים הסתיימו



גיליתי פתאום את 'בעלת הבית' של נעה ידלין ואני חוגגת עליו. 1. איזה ספר מעולה! 2. למה אני לא כתבתי אותו?? (כי ככה בדיוק כתוב הספר שלי. לו הייתי יודעת לכתוב ספר). במקרה לגמרי שאלתי אותו מהספרייה. המישמיש ויתר על זכותו השבועית לספר ספרייה, וחיפשתי אחד עבורי כדי למלא את מקום הספר שהוא בחר לוותר עליו. לא מצאתי כלום והחלטתי לתת צ'אנס נוסף לנעה ידלין. לפני כמה חודשים לקחתי את 'חיי מדף' שלה, שהיה ספר כה גרוע לטעמי (טרחני, משעמם, מייגע וברנז'אי ) וסיימתי אותו רק כי אני לא קוויטרית. ממש התקשיתי לצלוח אותו. כך שלא היו לי יותר מדי ציפיות מבעלת הבית, אבל וואו. איזו הפתעה.
כותרת הפוסט לקוחה מהתכתבות מפלרטטת בין אסא גיבור הספר לקולגה שלו על רקע רגישות לשונית ששניהם חולקים. בעוד הוא גיחך על סטודנטית שכתבה לו על "עניין הרוקם עור וגידים", הקולגה דיווחה על מישהו שסיפר כי נכנס לחנות לרכוש סוודר, אבל "הסוודרים הסתיימו".
ועוד דבר. קשה להתחמק השבוע מדיון בסוגיית מזג האוויר. המנהלת שלי שמתגוררת בקיבוץ מלכיה  שלחה לי הבוקר את תמונת החצר שלה:

Displaying תמונה.JPG

אני אוהבת חורף, אבל זה מוגזם.
אנחנו, לעומת זאת בשבת האחרונה, ניסינו לקושש מעט שלג בפסגת הכרמל כדי להצליח לבנות איזו בובונת קטנטונת ולא ממש הצלחנו.
בכל מקרה, אי אפשר לומר שהסוודרים הסתיימו. לא ולא.
אז הנה שניים שאני חושקת בהם במיוחד.

מימין: Ostwald-Helgason במחווה לג'ף קונס, משמאל: הסוודר של Red Valentino

יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

כל הקלישאות

1. בקיצור הפכתי לבלונדינית. זה קרה כבר לפני חודש בלי להקדיש לעניין יותר מדי מחשבה. שיכורה מהיבריס קמתי בבוקר עם רצון להבהיר את האישיות הברונטית. צביעה מקצועית? הצחקתם אותי. אני כה מוכשרת ואין סיכוי שכימיה בשקל תשעים תאתגר אותי. שלוש שפופרות צבע מאוחר יותר, שיער של דחליל ששכחו אותו בגינה חמישים שנים ומראה כללי של תאומתה המכוערת (זאת שלא צילמו לסרט) של 'ראן לולה ראן' (האדריכל: לאאא, את בהחלט לא יכולה לצאת ככה מהבית), שעטתי מתנשפת לספר (שנבהל) וכעבור ארבע שעות יצאתי ממנו במראה בת ההרים (הספר: "זה שאטני"). 
האדריכל חובב התרבות הברונטית לשורשיה, דווקא התלהב קשות, והוא לא מתיר לי לשוב לסורי החום. מלבדו הדעות חלוקות למדי. הגדיל לעשות המישמיש שכלל לא שם לב.




2. כן, גם אני נפלתי בטרנד הסניקרס הלבנות.



3. אני סתם משוויצה שהיום לא היה לי מה לאכול וסחבתי מהבית שאריות של פתיתי 'הלו קיטי' משעממים וכמושים, ועדיין הצילחות יצא לא רע בכלל, הירקות שהוספתי תרמו צבעוניות חביבה ואפילו הצלחת המשרדית הגועלית תורמת חינניות לקומפוזיציה.



קצת אייטיז לפני שמגיע סוף השבוע:


אה, וגם שנה טובה שתהיה!

יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

אימת היתושות


לראשונה בחיי ביקרתי הבוקר אצל כירורגית שד. סתם בדיקה שגרתית (שילוב של גיל ומגדר, מתישהו חייבים להתמודד עם זה), אבל עדיין הייתי מבוהלת יחסית. כמו תמיד, מיטב מחשבות האימה שלי מתרכזות בשטויות: 'אוי, מסכנים הילדים.. הם בטח יהיו היחידים בבית ספר שיופיעו בחולצות צבעוניות לטקס הזיכרון לרבין', או  - לנצח המישמיש יגיע לכיתה ללא מחברת 'קיש וקוש' (בחיי שיש כזאת!) כי האדריכל פשוט לא הפנים עדיין שלכל המקצועות יש מחברות. גם לחקלאות!
שלא לדבר על מחשבות אימה אמיתיות שאוחזות בי כשאני הוגה בכך שהאדריכל אינו מצויד באינטיליגנציה הרגשית הדרושה לניהול חיי החברה של הילדים - הו לא! הוא לעולם לא יצליח להתמודד עם האמהות היתושות מבית הספר, אני כבר חוזה את עתידם החברתי הרעוע של מישמיש ופפאיה האומללים, לולא אני, אמם המוכשרת (בשטויות), אפקד על כל אלו.
בקיצור, לא צריך. הכל בסדר. יהיו חולצות לבנות בטקס לרבין אפטר אול, תנקס גוד. במידה זהה, כך נחסך מכם פוסט קלישאתי ונוגה על דלת חדרה של הרופאה שנטרקה והזמן שכויל מחדש בדיוק באותו רגע בשבילי.. (לבינתיים, טפו טפו).

ואם כבר אנחנו כבר בענייני עומק, רוח ומשמעות החיים:



בצד ימין למעלה: הז'קט הצמרי החביב שרכשתי בחנות הפרחות
הסניקרס (ישנות)  - Monki הוזמנו פעם באסוס
LBD (מבצבצת): זארה

יום שישי, 21 בנובמבר 2014

שבלולים ופרחות

הגשם ניקד את שביל הכניסה לבית שלנו בהמון המון חלזונות בכל מיני גדלים ויש לנקוט במשנה זהירות כשמנסים להיכנס הביתה. זה תקף בייחוד כשמגיעים עם המון שקיות, מטריות וילדים ולא רוצים להפוך את השביל לבית מטבחיים לשבלולים או לחילופין למכונת ייצור ענקית לממרח שבלולים במרקם עלים ובוץ.


חברתי הטובה ר' מעלה מהבוקר תמונות שוויץ לפייס מהמירוץ שהשתתפה בו בפארק הירקון (עשרה קילומטרים תמימים של ריצה!), ואני חייבת לציין שבתור האישה העמוקה ורבת הרבדים שהנני, התמקדתי במיוחד בהתרשמות מהאופן שבו בגדי הריצה הולמים אותה (משהו! זה גורם לי להרהר באפשרות שארוץ גם. נוט). גם אני, בדומה לה, בחרתי לנצל את היום החופשי למחצה (בתיבת המייל חיכו לי תשע עבודות לבדיקה) לעיסוק בתחביב ישן ואהוב - סקירה תקופתית של ההיצע החורפי במעוז חנויות הפרחות הקרוב למקום מגוריי. ובכן, אסכם זאת כך: לא חזרתי כלעומת שבאתי. יחד עם זאת, גם לא השתוללתי. הליכי אלימינציה על אלימינציה מורכבים הופעלו, עד שלבסוף יצאתי חמושה בשני פריטים. סטיי טיונד, הם יוצגו בקרוב.

היום אני בוחרת להציג דווקא אאוטפיט חורפי טיפוסי ויומיומי של פפאיה (גם היא השנה ממש בקטע של סווטשירטס):

מעיל :קסטרו
סקיני: הוניגמן
נעלי בובה: קסטרו

חולצת ג'ינס: HM
סווטשירט: מנגו





שיהיה סוף שבוע חורפי וכייפי!

יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

אני רוצה!

כן, אני יודעת שכולם עכשיו בעניין של סטן סמית' ודומיו, אבל לי דווקא ממש בא את אלו:


sophia chang trinomic disc wedge sneakers - PUMA

Buy Me
ראיתי אותן על הרגליים של הסטייליסטית מיטל ברונר באיזו הפקת אופנה ומאז אני לא מפסיקה לחשוב עליהן. איפה לא חיפשתי. בכל אתר שמוכר אותן אזלה המידה שלי. אז אם מישהו שומע במקרה על כאלו במידה 36, אני פה.

יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

החיים כסיטקום

ובכן, הבקרים שלנו (ובשימוש ב'שלנו' הכוונה היא לגוף יחיד, נקבה) הם למעשה הרצת הסרט בפאסט פורוורד. אם יש מזל, מקיצים בחמש ארבעים וחמש (אם פפאיוש לא מרחמת אז אפילו לפני. לגמרי נתונים לחסדיה היקיצתיים), מתכוננים, מכינים, משקים, מאכילים, מסדרים, צועקים, מתלבשים, מלבישים, גורבים, שוב צועקים, נועלים, מסרקים, מצחצחים ו.. יוצאים (בתקווה בשבע ושלושים). ואז, כל הגווארדיה על שלל תיקיה (רק הפאפאיה זה שלושה תיקים), שקיותיה, מעיליה, מטריותיה וקוקיותיה מועמסת על האוטו.
היום, אחרי כל סאגת הבוקר המייגעת, עד שתייקנו את כולם בכיסאותיהם (כולל אותנו ואת מטלטלנו המעיקים), אבדו לנו המפתחות של האוטו! פתאום! בדיוק בבוקר שבו הייתה לי ישיבה חשובה. ביותר! (ביותר!!).
אז אחרי שעשינו אנדו לכולם החוצה, שפכנו את תכולת כל המטלטלין על המדרכה, צרחנו על המישמיש שהצחיק את עצמו כל שנייה ב'יא! הנה מצאתי!" (אני מקצרת הליכים, כן? מדובר בעניין של שעה, שעה וחצי בקירוב) - מצאנו אותם (בכיס נסתר בתיק של, לאמשנה של מי. אשה אחת נגיד. זאת שצווחה על כולם הכי חזק שהיא ממהרת).

נו זה הכל בגלל שאני עייפה. אתמול הייתי בהשתלמות בלוקיישן הכי סקסי ביקום (נצרת עילית. ידעתי שתנחשו), ואז למכללה. חזרתי בתשע ושלושים רק כדי לגלות שהאדריכלוש (שלמען ההגינות הגיע עשר דקות לפני) לא הדליק לי את הבוילר. העברתי את הזמן בצפייה ב'מחוברים', תוך עלעול בספר המרתק 'כל מה שרצית ולא העזת לשאול על SPSS'. בסוף נרדמתי. 
חיי הזוהר וכל זה.


לא סתם בחרתי הבוקר ללבוש את מעיל ה'גשש בלש בפעולה'