פוסט שאחרי מלחמה

"מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות את הייאוש הגדול
היא העובדה הפשוטה, החותכת
שאין לנו לאן ללכת .." ('אין לאן ללכת' דוד אבידן)

בשיטוט מקרי בבית של ההורים שלי מצאתי את מחברת הקיטש שלי מגיל העשרה. ימי הזהר של המחברת היו בעיצומן של הניינטיז, כששרתתי כמשקית חינוך בבסיס גדול בדרום. מחברות קיטש הן אקססורי קריטי למשקית חינוך (המדקדקות מוסיפות גם את הנסיך הקטן/העץ הנדיב, אני מיותר לציין, לא נמנתי עליהן). קשה לי לדמיין את עצמי חיה במציאות כה הזויה (עבורי) בה עליי לעשות שימוש תדיר ונונשלנטי באביזרים דוגמת הנ"ל או כמו שחברה שלי מכנה את זה "מדהים איך שאת תמיד מוצאת את עצמך בסיטואציות שהכי לא קשורות אלייך". ניחא. בכל מקרה, מה שרציתי לומר הוא שלא כתבתי בכלל בשבועיים האחרונים למרות שרציתי נורא (וגם רצו לי בראש טריליוני דברים), כי פשוט לא הייתה לי דקה. לכן, נמנע ממני התענוג הכרוך בשימוש במילה ההיא שמזכירה את המקש השמאלי הראשון במקלדת. באסה.

אני בקושי ישנה, ממש בקושי, עד שהמישמיש נרדם, הפפאיה מתעוררת וכך הלאה. כך שכל פעילות פנאי שהיא (למעט בהייה בערוץ האופנה הישראלי בהנקות אמצע ליליות, אם אמנם תחשיבו זאת כפעילות פנאי תקפה..) לא קיימת עבורי. אני למשל נורא רוצה אבל לא מגיעה ל'חירות'. היצירה הספרותית, כלומר. תקועה כבר חודשיים בעמוד 137 ולא מתקדמת בכלל, למרות שמדובר בספר בדיוק מהסוג החביב עליי.
שלשום למשל, עד שסיימתי את כל ענייני הציצים למינהם, פלוס כלים וסידור בסיסי של אזור המחייה, והתיישבתי לזמן איכות עם עצמי (האדריכל בכלל לא היה בבית, אלא התכונן במרץ עם עובדיו לתחרות מה שאומר שהוא נעלם מהנוף כמעט לחלוטין), החליט בדיוק המישמיש להתעורר והזעיק אותי בבעתה כי, וזה ציטוט:"למרות שכבר ישנתי, פתאום קרה לי משהו מוזר" מה קרה? "פתאום באמצע השינה קרתה לי התבלבלות בן השינה לעירה (?!@#$%^), ועכשיו אני לא יכול יותר לישון, אפשר אולי לראות איתך את התוכנית הזאת של האוכל שאני אוהב, זה יעזור לי להירדם". אהה, טוב אוקייייי.ביי ביי חירות. זה מדהים איך הילד שלי שסובל מתת משקל ושהמנעד הקולינרי שלו נע בין פתיתים לפסטה בלי רוטב, מכור לתוכניות אוכל בכלל ולמאסטר שף בפרט.

רציתי גם לכתוב לכם (פלוס דוגמאות) על בגדי האם החדשים שלי; נוחים וקלים ללבישה ולשליפה (ציצים) זריזה מחד, אבל לא רעים ומוזנחים מאידך, אבל אני רואה שלא ייצא לי ממש הפעם, אז אוסיף רק תמונה קטנטנה מהתלבושת היומית שעימה יצאתי בבוקר לגן:


חולצת מנטה: H&M
סקיני: זארה

מלבד זאת, קבלו את האאוטפיט החדש של הטלפון שלי:

מארק ביי מארק ג'ייקובס

ולסיום שני מעילים שהפפאיה קיבלה לרגל החורף הראשון שלה:

Keds Baby (למקרה שתחפוץ לעטות על עצמה את מראה אשת האוליגרך)

בייבי טרנץ': זארה (זה כבר יותר הסטייל שלה, וגם כשחושבים על זה, הומאז' לשחרורו של חנן גולדבלט)

חזרתי פתאום

זמן מה שאני מתכננת לשוב לפעילות וירטואלית כלשהי. עד כה לא ממש יצא לי להוציא את התוכנית אל הפועל. היום במקרה יצא לי לדפדף בכל מה שכתבתי כאן בשנה שעברה, מה שהותיר אותי משועשעת לגמרי מכמות התמורות העצומה שחלה בחיי בזמן שלא הייתי פה. התמורה החשובה והחיובית ביותר מנמנמת לה לידי על השטיח ומכונה בפי כל פפאיה. למעשה, הדבר הפרודוקטיבי ביותר שעשיתי השנה היה.. היא, על שלל הדימויים השגורים הנלווים לעשייה שכזאת בדרך כלל, 'לחמם בתנור', 'לאפות עוגה', או איך שלא נוהגים לכנות ייצור תינוקות. מוזר, תמיד חשבתי שאני "אמא של בנים", ולכן הופתעתי ממש לגלות שעתידה להיוולד לי ילדה. באופן כללי, לטפל בתינוקות זה קצת כמו לשחק בבובות (טוב, אולי אני נסחפת אל תתפסו אותי במילה), עם בנות זה הרבה הרבה יותר כיף! כשנולד לי המישמיש, בגדי תינוקות בכלל לא עשו לי את זה והקניינית המרכזית הייתה אמא שלי, אני המשכתי לקנות בגדים בעיקר לעצמי. עכשיו, כאמור, חזרתי לשחק בבובות, כך שתאוות הרכישה והפטיש העצום ל..פריטים הוכפל למגינת ליבו של חשבון הבנק החבוט שלנו.

יחד עם התינוקת החדשה ומלתחתה המתגבשת (מי אמר טרנץ' אפור עם בטנת לבבות?), נוספו לחיי עוד אקססוריז אמהיים שכבר שכחתי מקיומם כשהמישמיש בגר ושבזמן שחלף מאז ינקותו השתכללו והשתנו מאוד, ואני מתכוונת לכתוב עליהם בהמשך.

תמורה משמעותי נוספת שהתחוללה היא שעברנו לגור בספר (מלשון frontier). אני מודעת לכך שההגדרה המוניציפלית של מקום מגורינו אין לה דבר וחצי דבר עם ספר במשמעותו הגיאוגרפית, אבל זו ללא ספק ההרגשה שלי (האדריכל אינו שותף לה). אומר רק שאנו דרים ביישוב הנמצא (מעט) צפונית לחיפה. עברנו לכאן מסיבות כה פרוזאיות שאני לא ממש מוצאת טעם לפרטן. בכל מקרה, אני יכולה רק לדווח בהתרגשות שיש חיים מחוץ לתל אביב, ואפילו טובים מאוד. ואפילו מתלבשים כאן לא רע, ויש חנויות לרכוש בהן (בקרבת הבית שלי יש אפילו חנות שמוכרת פורנרינה) ובתי קפה חמודים ולא רשתיים לרבוץ בהם (חובה בחופשת לידה). ואני מתכוונת לכתוב על אלו ועוד המון דברים כאן בתקופה הקרובה אם רק מישמיש, פפאיה ואביהם החמוד אך עסוק להפליא, יאפשרו לי.

בשתי הפסקאות האחרונות שכתבתי הפפאיה התעוררה ותפסה את הפוזיציה החביבה עליה, על הציצי. כך שאני מקלידה ביד שמאל וזה קשה לי ממש. אז רק אסיים ואומר שבינתיים גם מקום העבודה שלי, שבפעם הקודמת שכתבתי חששתי לגורלו, התפרק וזה עצוב מאוד אחרי כל השנים הטובות והמהנות בסך הכל שעבדתי שם. בכל מקרה, זה מותיר אותי כעת מובטלת מעבודה בשכר (אך למעשה לא מובטלת בכלל מעבודה כי בכל הרצינות אין לי דקה לעצמי), ומקווה שהדבר יאפשר לי לכתוב קצת מדי פעם.

הדירה

ראשית הבהרה: אני מודעת לכך שנעלמתי מהנוף בחודשים האחרונים ואני שואפת (ויותר מכך) לשוב לאלתר. עד שאשוב, מצאתי לנכון להציג כאן פוסט שכתבתי לפני כמה חודשים טובים ובחרתי אז לא לפרסם. בינתיים עברנו (בין היתר) דירה, כך שזהו פוסט בעל ערך נוסטלגי בהחלט. והרי הטקסט לפניכם כהוויתו:

 אני מגדירה את עצמי כפריקית אמיתית של עיצוב. באופן כללי, אסתטיקה זה ערך מאוד חשוב בעיני וזה נכון מאז שהייתי ילדה. גדלתי בבית להורים חובבי עיצוב ואמנות, ואת מה ששאבתי מהם שידרגתי לדרגת אהבה אמיתית, שהדבר היחיד המפריד ביני לבין יישום מלא ומספק שלה הוא חשבון הבנק שלי.
כבר בילדותי הייתי מוטרדת מאוד מסוגיות של עיצוב החדר ושיגעתי את ההורים שלי עם הפאזות הדקורטיביות שחוויתי. למשל, הייתה הפעם ההיא שהחלטתי לכסות את כל קירות החדר שלי בשקיות (??!!$%^#@), או כשהחלטתי בכיתה ד' שאני רוצה חדר ורוד וחמוד, חמוד, חמוד והטרפתי בבקשות את הנגר שהיה אמון על הביצוע. השיא היה כשהפסדתי את הטיול השנתי בתיכון, כיוון שבדיוק בסוף השבוע שלפני, בשישי בערב, כשההורים שלי יצאו לאנשהו, החלטתי שאני חייבת חייבת לשנע את מיטת העץ הכבדה שלי, למיקום אחר בחדר, והמיטה כולה נפלה לי על האצבע וריסקה אותה, כך שביליתי את הלילה במיון. יחד עם זאת, מצחיק אותי להיזכר שבשנות נעוריי, שאבתי את מרב ההשראה העיצובית שלי, לא לא מספרו של לה קורבוזייה 'על האדריכלות', כי אם מן הספר המופתי מ-12 עד 16 של ברברה לידיקה, שבו הפרק כיצד תעצבי את חדרך (או משהו בסגנון), השפיע עלי עמוקות.
לאור כל זאת, אין להתפלא אפוא, שבחרתי ללהק לתפקיד בעלי אדריכל (לא שיערתי בנפשי עד כמה נכונה הקלישאה ההיא על הסנדלר ההוא), וכתחביב זוגי, פיתחנו מומחיות יוצאת מן הכלל בתחום של "הצצה לבתים מבעד לחלונות" (דירה אהובה במיוחד בתל אביב: רוטשילד 115 קומה ראשונה, צד שמאל).
בקיצור, למרות שמרחב המחיה שלנו רחוק מזה שאנחנו שואפים אליו, בכל זאת הוא אומר לא מעט עלינו.