מאירועי השבוע

בשבת שעברה האדריכל לקח אותנו לאטלייה של האמן יחיאל שמי שנמצא לא רחוק מאיתנו, בקיבוץ כברי.
סוג האמנות הזה לגמרי לא מדבר אליי, יותר מדי אקספרסיבי לי, אבל שמי הוא האמן האהוב ביותר על האדריכל שסבור ש"הקומפוזיציות שלו פשוט גאוניות". שיהיה.

זה מה שאני הכי אהבתי

הנוף של הגליל המערבי בכניסה לאטלייה שמי

עם או בלי קשר, אחד מזיכרונות הילדות היותר מרגשים שלי התרחש בקיבוץ כברי. אני לא זוכרת למה נסענו לשם, אבל אני זוכרת שהלכתי עם ההורים שלי ואחותי בשבילים של הקיבוץ ופתאום הופיעה מולנו לא אחרת מירדנה ארזי. פאטה מורגנה שכזאת. זה היה בשנות ה-80, מיותר לציין שאין לתאר. 

זה לא נעלי נוחות, זו מוזנחות #לאמטופחת

חוץ מזה שאני חולה. לא יודעת אם זה המזגנים או ההתמכרות לצריכת חדשות, אבל אני לגמרי מסמורטטת, עם כאבים בכל מערכת הסינוסים. וחום. משתדלת בימים האחרונים להתרחק לכל המהדורות (זאת בעצם מהדורה אחת לאורך כל שעות היום), ולכן צפיתי בעונה השישית של 'האחות בטי' ואני קוראת עכשיו את 'אשה זרה' של אבירמה גולן ומפנטזת כבר על רכישת 'גברת ורבורג', כי תגידו עליה מה שתרצו, אין סיכוי שספר חדש של עירית לינור יעבור על ידי בלא כלום.
אה, ומצאתי את שיר המנהרות האולטימטיבי בשבילי. כן, עדיין לא הפסקתי להתלהב מהנסיעה הדו יומית במנהרות, היא גורמת לי להרגיש כמו גיבורה בסרט שוודי, בעיקר המעבר בין שני החלקים של המנהרות. אורבניזם ברוטלי מרגש לגמרי, והמעבר בין שני החלקים מסתנכרן מעולה עם השיר. קיטש בקטע טוב. ניסיתי לצלם אבל כמעט עשיתי תאונה.

המלחמה מנצחת, יש לה את כל הפירוטכניקה

*כותרת הפוסט לקוחה מדברים שאמרה תהל פרוש בראיון שקראתי הבוקר.

שישי של פאתי יולי. הבית שקט, הקייטנים בקייטנות ואבא שלהם הלך לאמא שלו. אני מחליטה להפריע לשקט ופותחת על יואב וגלית בערוץ 2. נופלת על אייטם על תינוק בן עשרה ימים שהוריו קראו לו צוק איתן. בניגוד לכל מי שאני מכירה, פרצי הלהגנות החדשותית הפורנוגרפית של השבועות האחרונים, ממש מרגיעים אותי. לא שאני בסטרס נוראי, הרי אני גרה כרגע ממש מחוץ לכל טווח מטווח (בינתיים..), אבל כל הדיבורים והצמאון הזה לאקשן, ההתרגשות מקולות היירוט וכל האלמוג בוקרים תמיר סטיינמנים תמר איש שלומים ויוניות לוי האלה, הפכו עבורי לסוג של מסטיק למוח. נורא עוזר לי להעלות גירה ו.. מרגיע בדרך אוקסימורונית מטרידה. אתמול בלילה, חוויתי התקף נוראי של מגרנה, ממש לא יכולתי לישון. המוסיקה היחידה שהצליחה להרגיע אותי הייתה קולות הפטפטת להגת הזאת וככה נרדמתי.

אין לי ממש מצב רוח לכלום, החודש הוא יולי כאמור, ולא טבעי שלוחשת לזארה שכמוני תתעלם במופגן מהסייל של העונה. אבל זה מה שקורה. חוץ מזה שאנחנו גרים בבית קרקע, אז עכשיו זו שיאה של עונת היבחושים/זוחלים ושאר מגעילין. כולם באים אלינו לבקר וזה בפירוש מלחיץ אותי. יש לי פוביות נוראיות מכל אלו ומה לעשות שהאדריכל לא מרשה להדביר בכלל בגלל הילדים.

נשארתי הבוקר בבית כדי להתחיל לעבוד על מחקר שאני עושה עכשיו במכללה, זה מחקר על מהגרים ישראלים בחו"ל. התחלתי לקרוא את המודל שעל פיו אני אמורה לנתח את כל הראיונות שעשו איתם, והתעייפתי. במקום זה ברחתי לדפדוף בפעם המי יודע באישיו האחרון של 'אל דקור' - דפדוף על רקע קולו של רוני דניאל, חוויה סוריאליסטית מומלצת.

סגרתי את הטלויזיה ופתחתי את החלון, בקצה השביל שבו אני גרה נמצא סטודיו לקעקועים, לפעמים אני נהנית לעבוד לצלילי המחט המזמזמת. מסתבר שלא היום. הזמזום מעצבן אותי עכשיו, בייחוד כשהוא מלווה בבליל דיבורים בספרדית מתנגנת של מישהי שמחכה שם בתור ומנצלת את הזמן לשיחת טלפון קולנית.

אני חוזרת לקרוא שוב את הפוסט הזה בפעם המי יודע כמה, ומרגישה את המגרנה מטפסת לי בצד הימני של הראש ("זו מגרנה עם אאורה?" שאל אותי הניורולוג שהייתי אצלו לפני שלוש שנים).

אין לי שום פואנטה, חוזרת למהגרים שלי.

ווטסאפ של חברה מטווחת

על התחזוקה ואף מילה על אסקפיזם

"כבר שבועות אני מנסה לכתוב על תחזוקה. אבל זה לא קל, ומסיבה פשוטה: התחזוקה גוזלת כל-כך הרבה זמן מחיי עד שבקושי נשאר לי זמן לשבת מול המחשב.

אתן בטח יודעות מה זאת תחזוקה. כשאומרים שאחרי שלב מסוים כבר אין מה לעשות חוץ מלהטליא, זאת התחזוקה. תחזוקה זה מה שאנחנו צריכות לעשות רק כדי שנוכל לצאת מפתח הבית ולדעת שאם נלך לסופר וניתקל בבחור שפעם גמר איתנו, לא נצטרך להתחבא מאחורי ערימת שימורים".

 (נורה אפרון -'אני שונאת את הצוואר שלי')

אז כמו כל בלוגרית ממוצעת ומטה, החלטתי אף אני לשתף אתכם בסודות התחזוקה (המינימלית) שלי. אני באמת לא נוטה לעשות יותר מהמינימום הדרוש מאישה בחלק הפחות אופטימי של שנות השלושים לחייה המעוניינת להיראות בציבור, ולרוב אני חוטאת אף בפחות מכך.

נתחיל בגזרת הניחוחות:

אני תמיד שמחה להוסיף חברים חדשים לנבחרת שלי, עוד מעט בת 40 ועדיין לא סגורה על ה"ריח" שלי, מג'נגלת ללא הרף בין שלל סגנונות. פעם זה היה "לייט בלו" לנצח, אחר כך הוא נמאס עליי ונצמדתי חזק לקלואה ואח"כ לולנטינה, בקיצור אוף! בדרך היו עוד כמה שנרכשו, נמאסו תוך שימוש או שניים והועברו לאחותי (פריזיאן למשל). שני חברים בנבחרת הנוכחית נמלטו מאימת המצלמה: Manifesto של איב סן לורן (הוכנעתי על ידי הצבע הסגול וג'סיקה צ'סטיין) ו- Fresh Laundry של קלין.

צ'אנס של שאנל: אהבתי, אח"כ לא, ואז שוב רכשתי.
חייבים לתת צ'אנס.

תחזוקות נוספות:
ובכן, בגזרת הגוף אין זרקנית ממני. לעיתים מתמרחת קלות באיזה סורבה (לבנדר תפוח של סבון. כי אני שונאת דביקות), לרוב גם זה לא, לפרקים נדירים עוד יותר, מתמרחת בקרם הגוף של פפאיוש, מללין (כי אין כמו להריח כחבילת מגבונים). ל
אחרונה, על מנת לא לסנוור אנשים בלובן החורף הצעקני שלי, אני משתמשת בתכשיר לשיזוף עצמי של לוריאל, נורא פחדתי להיראות כתמתמה ודלועית, אבל התכשיר דווקא עובד! חבל רק שאני לא מוצאת פנאי להשתמש בו כי אסור לפני השינה (כדי לא ללכלך את המצעים) וגם לא לפני שמתלבשים..

החלק שבו אני דווקא משקיעה יותר הוא הסוואה. מה לעשות, בעשור הרביעי לחיי, אני חשה שזה מאסט. לא מסוגלת לצאת מהבית ולהתרועע עם אנשים ללא הסוואה ראויה (האדריכל ש ו נ א  את זה. קורא לי מתוסבכת).

 ובכן, בד"כ אני לא מוותרת על BB - כרגע זה photo ready של רבלון שמתנאה ב- SPF30 אבל אני מגוונת גם עם אחרים, לא נאמנה מדי.

לפעמיםכשבא לי ממש להשקיע אני משתמשת גם בפריימר (פריימר של מאק או פרפקציוניסט של ג'ייד והאולטימטיבי שאין עליו - זה של קלרינס - instant smooth perfecting touch).

המייק אפ שאני לא מחליפה הוא double wear של אסתי לאודר, ואני מאוד מאוד אוהבת גם את הקונסילר של דאבל וור ואת הפודרה. אחרי שנים של נאמנות ל- superpowder double face של קליניק. שנים. אולי 20 שנים אפילו, החלפתי לדאבל וור של אסתי ואני ממש מרוצה.

לפני הקונסילר אני מקפידה להשתמש ברולר של all about eyes (קליניק). לא התייחסתי כאן לקרמים ובכלל לטיפוח הפנים כי שוב, אני ממש לא מהמשקיעניות בתחום. אני כן מקפידה על לחות לפנים ואוהבת מאוד את daywear של אסתי לאודר, אבל לפעמים משתמשת גם באחד מקרמי הלחות של לוריאל וזה בסדר גמור מבחינתי. למזלי, לא סובלת מעור בעייתי כך שזה מספיק (או שלא. אדע בוודאות עוד כמה שנים). אני גם מקפידה למרוח קרם עיניים ואוהבת מאוד את biogenic של קרליין. הוא מצויין לטעמי.

חוץ מזה, לא תמצאו אותי מחוץ לבית נטולת אייליינר שחור, מודגש ביותר סטייל מד מן, והמון המון מסקרה (איב סן לורן ואסתי לאודר זו על גבי זו) ולפעמים כשצריך גם סומק ורדרד של קליניק (כבר נמחקה לו התווית אז לא זוכרת איזה צבע בדיוק), בעדינות כדי לא להראות כמו 'הולי הובי'. 

שני מוצרים שאני מכורה אליהם ומכונים בפי אחותי "קארל מרקס שולטטטטטט1" הם פריימר לריסים של מאק ומי רענון של אוון. אחותי מחזיקה בדעה שהם צרכים כוזבים לגמרי ("את לא אמיתית" היא קובלת עליי), אבל מה לעשות, אני לא יכולה בלעדיהם. 

בגזרת השפתיים, אני כן מאוד אוהבת (לרכוש) ליפסטיקים, אבל לא אוהבת להשתמש בהם. זה מוצר כל כך נשי בעיניי, בעיקר האדומים (מתה על ruby woo ו- lady danger של מאק וצ'אבי סטיק אינטנס בצבע מידג'ט מארשינו {נראה לי שככה קוראים לו}  של קליניק), אבל אני ממש לא משתמשת בהם, בעיקר רוכשת (נו, מרקס, כבר אמרתי). אם אני כבר משתמשת זה בצ'אבי סטיק אינטנס של קליניק בגוון 01 - curviest caramel  וגם ב- Exact Color Lipstick המוכר של מדינה מילאנו (שנשאר לי עוד מהתקופה שהם היו בארץ).

זהו. עד כאן תחזוקותיי. התעייפתי מאוד לכתוב עליהן.
קצת תלבושות מהעת האחרונה:

התלבושת היומית
שמלה: זארה

וואו, המראה בעבודה כה מטונפת (זה לא הג'ינס)

תלבושת יומית כלשהי

ולסיום, מהווי הבית:
דודה של פפאיה החליטה לפנק אותה לכבוד הקיץ במניקור:

פפאיה: "דווקא רציתי בצבעי גלידה, אבל דודה שלי יותר בקטע גותי, אז זה מה שהיה לה.."

נ.ב. -כשאני חושבת על זה, אז די נורא מצידי לא להתייחס בכלל ל"מצב", ובכן, אומר זאת כך: ביקום מקביל בו החיים הם למעשה פרק ב"באנטומיה של גריי" (זרמו איתי בכיוון קוונטי שכזה), הכריסטינה שבי לגמרי נמלטה עכשיו מהכירורגית לפוש על הכורסאות הממוזגות שבמחלקת העור. לקחתי איתי את מרדית. החלפנו את הכירורגית בתפאורה של ה'דרמטומנופש'. ביוש.