הטרוטופיה

מאירועי השבוע החולף: הלכתי לרשום את המישמיש לכיתה א' (לשנה הבאה). הייתי בבית הספר המיועד (שמדורג די גבוה במדד מדלן), וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו בבית הספר וגם אחר כך בבית זה הטרוטופיה, הטרוטופיה ואוי אלוהים, הטרוטופיה. מה אני אגיד לכם, אמאל'ה, פחד ותיעוב.

יממה אחת לאחר מכן, הייתי במכללה לצורך סיכום הסמסטר, הפקת לקחים ודיון בסוגיה 'יחסינו לאן', ושם לאורך כל היום ובאופן אובססיבי משהו, קונן ראש המגמה על התוצאות העגומות שהשיגו ילדי ישראל במבחני פיזה (מדורגים במקום-32 מתוך 35 (אבל היי, עקפנו את צ'ילה, קולומביה וברזיל) ודרש שבסמסטר הבא נדגים לסטודנטים את כל הסוגיות הסטטיסטיות על ניתוחים שונים של נתוני פיזה, כדי שלפחות מישהו יכיר את הנתונים (לא בונים על לעשות משהו עם הנתונים, חלילה). בקיצור, כלים שלובים.

חוץ מזה, השבוע שאלתי מהספריה את "הצד השלישי של הסיפור", ספר די ישן ובמשקל נוצה של מריאן קיז. בדיוק מה שהייתי צריכה. 613 עמודים של תענוג מזוכך. שם גם מצאתי את המוטו של מסע חיפושי העבודה הנוכחי שלי. ובכן, כה אמרה ג'וג'ו הארווי (סוכנת ספרותית בסוכנות 'ליפמן היי' הלונדונית) בראיון ל'בוק ניוז':
"מהו המשפט האהוב עלייך? 
מה שלא הורג, משפיל". היי, אני אימצתי באופן רשמי.
בנוסף, על השאלה "מהו הלקח החשוב ביותר שהחיים לימדו אותך?" היא ענתה,
"אנשים טובים - תסרוקת גרועה".
טוב, זה לא קשור לחיפושי העבודה (אולי כן), אבל שוב אני לגמרי לגמרי מזדהה.

שטויות לשעת לילה מאוחרת

עוד מעט שתיים עשרה בלילה, יסס איי קאן פיל דה קלוק איז טיקינג.. הבו לי שש שעות מטכ"ליות, חותמת עליהן יסטרדיי. ככה זה כשהפפאיה נוהגת להקיץ כשהמחוג הקטן מתאווה לדגדג את הספרה ארבע. ועדיין. עכשיו אני מכלה את שעות השינה שלי מול המחשב מתלבטת האם יש מקום להתחזר עם קיט קט או שכדאי שאסגור כאן את העניינים ואעלה על יצועי כמו שהייתה כותבת נילי מירסקי (לו הייתה מתרגמת אותי מרוסית נניח). האמת היא שבעקרון אני מנסה לסיים לכתוב איזה דו"ח עבור העבודה, אבל התשוקה לקיט קט מעבירה אותי על דעתי ואני לא מסוגלת להתרכז. טוב, כמובן שקמתי עכשיו לקחת את הקיט קט, לא עמדתי בפיתוי. חשבתי שאם אכתוב על זה, זה יהיה תחליף מספיק טוב לנגיסה בדבר האמיתי. חשבתי. כן, אני יודעת, זו עובדה ידועה מגובה במחקרים אינספור, שמחסור בשעות שינה גורם לעלייה בצריכת פחמימות בעיקר ריקות. בכל זאת, קצת מעליב לדעת שאני כה צפויה ולא ייחודית.

חוץ מזה, ובלי קשר, בזמן האחרון לא חולף יום מבלי שהאדריכל מכריז כמה שהוא מתגעגע לתקופת טרום האייפון שלי. הוא טוען שרמת הנחמדות והקומוניקטיביות שלי כה התדרדרה בשלוש השנים האחרונות, ומכיוון שלדבריו, (אני מדגישה שלדבריו) מעולם לא מוקמתי גבוה מדי על הסקאלה הזו, מצבי כעת מר וגרוע. וזה כולל גם את הילדים. לדבריו. אני בהחלט יכולה להסכים אמנם, שאין לי ספק שהפפאיה סבורה שסליידינג היא ציון הדרך המוטורי החשוב ביותר שאותו השיגה (ולא הליכה למשל), אבל כמו תמיד, הוא מגזים. מגזים. מגזים.

עניין נוסף שמטריד אותי הוא {כמה פרוזאי}: השיער שלי. שלשום, שוב רבתי איתו. מדובר בעניין שכיח למדי. אחת לרבעון, לפחות. גם הפעם זה הסתיים (שוב, כן שוב) בתספורת אנה פרנק שסידרתי לעצמי (פלוס פוני). הפעם יצאה לי תספורת מוצלחת ביותר, אם יותר לי להעיד על עיסתי המישל מרסייאית המפוספסת. הסביבה (כולל האדריכל הקמצן במחמאות) הגיבה בהתלהבות. אחת אפס לי. אוף, אני כה שונאת (הו העדינות, יותר נכון מתעבת) את השיער שלי! אני סובלת משיער של תינוק: רך, פלומתי דקיק ודליל, וזה מחריף עם הגיל. אם פעם הוא היה איכשהו יפה וחלק וארוך, עכשיו הוא רק גירסה דהויה של עצמו הקודם. רררר. מזל שלפחות עדיין (טפו) אין לי אף שערה לבנה.

אז מה אני בעצם עושה עם עצמי כל היום? ובכן, בפרקי הזמן שבין צפייה בפרק אחד של 'האנטומיה של גריי' לצפייה בפרק נוסף ב'אנטומיה של גריי' אני (ולא בהכרח בסדר הזה): כותבת דוחות עבור העבודה הקודמת שלי (כן, כבר ציינתי את זה), מלמדת שיטות מחקר וסטטיסטיקה במכללה פה בצפון (זה דווקא כיף. אני ממש נהנית),מתרגלת אמהות (24/7 כן?), מחפשת עבודה חדשה, מנסה למצוא נושא לדוקטורט (אני כבר שמונה שנים מחליפה נושאים, מנחים אופציונליים ואוניברסיטאות..), קונה שמלות ברשת (אסוס ואיביי אהובותיי), לוקחת ומחזירה מהגנים/חוגים/חברים, מבשלת בחוסר חשק (אנחנו כבר שבוע רצוף אוכלים בכל יום כרובית אייל שני. טעים אבל קצת רפטטיבי מדי), מנסה לקרוא ולסיים ספרים (דיאלוגים עם גברים נתעבים, חובות אבודים וצל עולם הם אלו שאני קוראת עכשיו) ו..זהו פחות או יותר. 

אחרי כל הפוסטים הקודמים שהעליתי כאן שהיו משופעים בבגדי שקל וחצי, אני חשה צורך לאזן עם בגדים שיותר מזוהים עם גילי. זה מה שלבשתי אתמול לשיעור במכללה:

שמלה: Marc by Marc Jacobs
תיק: Micheal Kors

ככה נראית השמלה של מארק (לא עליי)

לסיום אנקדוטה מהפקולטה ללימודי תעופה עצמית שפתחנו בבית: אני מלבישה את הפפאיה בבוקר. היא ממהרת לרוץ אל המראה, בוחנת את עצמה בדקדקנות מכל הצדדים ומכריזה: "וואו!" (כי ביטחון עצמי זה לא אובררייטד)