מחשבות רפלקטיביות זניחות בשוליים של שולי הדברים

 יש לי כל כך הרבה מחשבות לא קוהרנטיות. אני מתעוררת באמצע הלילה (בלילה האחרון, למשל, הסתכלתי על השעון ב-04:36, מה שאומר שבעצם קמתי הרבה קודם. 04:36 היא השעה שבה הכרזתי רשמית על מותה של השינה שלי ללילה הנוכחי. השעה בה  ויתרתי, ביודעי שהאור הכחלחל של הטלפון יסגור סופית את העיסקה הגרועה הזו) ושטף של מחשבות מנוסחות היטב אך בעלות קשר רופף במקרה הטוב, שוטף אותי. אבל כן. הדגש הוא על ניסוחן המיטבי, שלא מאפיין את מחשבות מהלך היום בשעות שאיני הלומת שינה. 

הפוסט האחרון של מרג'ורי שמעבר לעובדה ששימח את יומי, גרם לי להרהר בסוגייה זניחה, בשולי השוליים של הזניחות. סוגיית המלתחה המתבגרת שלי. כן המלתחה, הפתעה הפתעה -  פתאום בגילי. 

מה שתמיד אפיין אותי לאורך השנים הוא חיבה לא מעטה לפריטים מקסימליסטיים. מגיל 20 ועם השנים, ככל שהתנהלותי בחיים עצמם הייתה עצורה,  על גבול הנמנעת, אישיותי כמתלבשת, בלטה בחיבה לפריטים שבעיני היו מלאי הומור ושפעו קריצות (בעיקר שלי לעצמי). אבל, אני לא שוללת כי ברובם היו סרי טעם ופתטיים עד גיחוך. אני מתקשה להאמין שהגעתי למשרד באחד הימים לבושה בשמלת טול שהיא טייק אוף על חולצת גאנז אנד רוזס (להגנתי אומר שזה היה ב-2016).

רק אומר שבמנעד שבין תמר קרוון למיטל ויינברג הייתי כל כולי בצד של תמר. קבוצת ממפיס במלתחה (כן אני קצת מרימה לעצמי כאן). שמתי לב בהקשר הזה, שכשאת מתנהלת באופן בטוח בעצמו (תקף אולי בעיקר לסוגיות של מראה חיצוני), אנשים נוטים לחשוב שיש לך מושג. וזה, בתורו במקרה שלי, ליבה את הנטיות ההתלבשותיות המקסימליסטיות הבעייתיות.

בחודשים האחרונים פתאום הבחנתי שכן, אני עדיין נמשכת לשמלות צבעוניות ולהדפסי סבנטיז כשאני מסתכלת על בגדים. אבל כשאני בוחרת מה ללבוש אני מאוד רחוק משם, ולובשת כמעט אך ורק חולצות פסים, חולצות גולף שחורות או בצבע חמרה/שמנת, ג'ינס בגזרת straight/flare\mom וג'קטים מחויטים. בגזרת ההנעלה בעיקר מרי ג'ין שחורות או אדומות. אני מדפדפת ממני והלאה את כל השמלות אהובות ליבי. אין לי יכולות להתלבש באופן מצועצע יותר.  גם בגזרת האיפור - אני לא מסוגלת יותר לחשוב אפילו על מריחת מייק אפ על פני. שומו שמיים. דווקא בגילי, להראות אפידרמיס (לא מטופל על ידי אנשי מקצוע. מעולם לא הייתי אפילו בטיפול של קוסמטיקאית) בפרהסיה?? ריספקט לעצמי. אם לסכם -איך להיות נערה פריזאית בתור אישה נושקת לעשור השישי בחיפה, ישראל - שאלו אותי כיצד! (התשובה אגב היא: פשוט להיות. יש מסתבר אופציה כזו. מדהים).

אני לא יודעת לאן המגמה הזו תסלים אם אמנם, עדיין אין לי שיער לבן (אבל אני עושה גוונים, עם שיער חום אני מרגישה כמו סתם אישה עם קוקו ושיער מקליש שמסיעה ילדים ממקום למקום. עם גוונים אני קצת יכולה לשקוע בגלאם מזויף גם בתוך הפקקים).אעדכן.

מ.ש.ל. תמונה פיוטית שלי בסופר אירופאי. להגנתי - השיער מדובלל  ורטוב מגשם

נקודה נוספת שלא קשורה בשום צורה, אבל בא לי לתת לה במה ומקום היא שבשנה האחרונה אני לא יכולה לחשוב על לאכול משהו כשהארוחה לא מלווה בפלפל חריף (as is) אני פשוט לא מסוגלת שהסיומת של הביס לא שורפת וחדה. יש לי שלל מחשבות על המשמעות של זה בקונטקסט של החיים על סף גיל ההתבגרות השני (המעבר המעבר). מה דעתכן?