אתמול עם ארתור

יצא שהזדמנתי אתמול להצגה חגיגית של כולם היו בניי לידידי התאטרון הקאמרי (לא שמעמדי הכלכלי מאפשר לי להיות פטרונית אמנות {מלבד האמנות של בעלי, כמובן}). הקהל היה תרכובת מוכרת של מנתחים פלסטיים, עורכי דין פליליים, פוליטיקאים וונביז (איתן בן אליהו, כנראה שבדיוק אתמול הייתה תוכנית האקטואליה היחידה בה הוא לא התארח), עיתונאים  וסלבס בשנקל (צביקה ודניאלה פיק), היו שם גם כמה פרחולות שלא זיהיתי שדיווחו בהתרגשות שהן 'בדיוק חזרו מהתצוגה של אוברזון'. האמת היא, שאני ממש ממש לא חובבת תאטרון ואם יורשה לי להחצין את המיכאל הנדלזלץ שבי, אני גם חושבת שהתאטרון הישראלי הרפרטוארי-מיינסטרימי הוא לא כל כך טוב (יוצאי דופן - תאטרון החאן וגשר). זותומרת, שבשביל מחזות של ריי קוני וגורן אגמון לא שווה לי לצאת מהבית, באותו משקל אני כבר אעדיף לראות איזו דרמת טלוויזיה ולקרוא את אשכול נבו (בלי להעליב). מעבר לזה, אמנות התאטרון היא קצת אנכרוניסטית לדעתי. כל הפאתוס הזה על הבמה, הקול הרם, הבעות הפנים המוגזמות, הפאוזות, אופן הגשת הפואנטה, איך לומר? לא אלגנטי בעליל. מעדיפה קולנוע. בקולנוע יודעים סאבטקסט מהו, בקולנוע יש עידון, יש תחכום ועושר ויזואלי, וגם המשחק יותר אמין ללא ספק.
אז מה עם ארתור? עד אתמול המחזה עצמו היה מוכר לי רק מהבגרות באנגלית, וקראתי בתוכנייה שהוא תורגם על ידי יוסף אל-דרור האהוב עליי מאוד (ממליצה בחום על חולדה עם רין רן, אוסף המערכונים שכתב לחמישייה הקאמרית), אבל כאמור זה היה המפגש הראשון שלי עם הטקסט בעברית. יצאתי מהאולם בתחושה די כבדה ומדכדכת, באופן כללי כל העיסוק במלחמות וילדים לא עושה לי טוב בכלל.. בכל מקרה, נתן דטנר ונטע גרטי היו מצוינים. 
מה שהפריע לי בכל העניין היה שבסיום ההצגה, שבאמת הותירה תחושה מעיקה, מיד נפתחו שולחנות עם מיני פינגר פודס, עוגות ויין והתחיל איזשהו מינגלינג. כשהסתכלתי על משתתפי האירוע, כל העניין קצת התכתב לי מדי עם תיאוריות ניאו מרקסיסטיות ונהיה לי ממש עצוב.

התלבושת היומית