במקור, עת פתחתי את הבלוג, זה היה אמור להיות בלוג שיעסוק באופנה, שייתן לי אפשרות לבטא פן שלתחושתי פחות לגיטימי לי לבטא ולדבר עליו. מאז, יוצא שאני משום מה פחות ופחות עוסקת פה בזה. אז הנה, פוסט שאמור להחזיר אותי להארד של הקור המלבושי.
כמו שאני חווה את זה כשאני הולכת ברחוב, (ולא רק בפריפריה, ממש לא) ההתלבשות היא משהו שנהוג לעשות או 'על הדרך' או באופן מובחן, נפרד מהחיים עצמם, וזה בא לידי ביטוי בתוצאה הסופית. החיים האסתטיים הם לא משהו בעל ערך ולא מאפיינים את התרבות שסביבי בשום צורה ואופן. אני לא מתכוונת להיכנס לסיבות, לשורשים של זה ואני בטח גם לא מגלה תגלית מרעישה, זה נושא שדובר ונלעס מזוויות שונות ורבות לא אחת.
כל הנושא הזה משפיע מאוד על החיים שלי, קודם כל עקב עיסוקו של בן הזוג שלי (היי, אני אמורה להתפרנס מאסתטיקה), ככה שאני בעצם חווה את זה בסראונד. מכל הכיוונים.
מצחיק, שאין לי ספק שאחת הסיבות בגללה בחרתי את האדריכל לבעל הייתה העיסוק שלו בתחום העיצוב. תמיד נמשכתי לכל מה שכרוך ביופי ובנראות. הנושא הזה, כאמור, תופס חלק נכבד במודעות שלי, במחשבות שלי. קשה לי לחיות בסביבה שאני חווה כמכוערת ומוזנחת. אבל, האדריכל ואני חלוקים בינינו ברמות כה עמוקות ביחס למושגי היופי שהם חלק כל כך חשוב בחיים של שנינו, ויש טראגיות מסוימת בזה שאנחנו נאלצים לחלוק מרחב מחיה משותף ושאנחנו בני זוג בכלל. כך למשל, הוא חושב שאני בכלל לא יודעת להתלבש ושונא כל חפץ שאני רוכשת הביתה וההפך. באסוש. פשוט כי אני דווקא מרגישה כל כך ממוקדת בתחום הזה.
באופן כללי, החיים שלי כאדם מבוגר מרגישים לי הרבה פעמים כאוטיים ומבהילים ("ג'יזס, אני אמורה לטפל בילדים האלה??? אני המבוגרת האחראית מקבלת ההחלטות?? לאאאאאאא), פשוט גדול עליי להסתדר בעולם, והמקום האסתטי הוא בעצם המקום היחידי שיש לי לגביו סוג מסוים של וודאות. אז זה משעשע.. אותי (האדריכל לוקח את זה יותר קשה).
בקיצור, אני אוהבת מאוד לקרוא טקסטים של נשים מתלבשות, בלוגים כמובן, וגם ראיונות עם כל מיני נשים מעניינות.
אחד הטקסטים שקראתי פעם ואני ממש מרגישה שהכי מבטא את איך שאני בוחרת להתלבש הוא זה:
קרן מור בראיון ל"את" ב- 12/06/11:
איך היית מגדירה את הסגנון שלך?
"אני אוהבת דברים שהם מאוד ספציפיים, שיש בהם אמירה, בחירה, שיכולים להיות קלילים וגם להיראות ספונטניים. אני חושבת שלהתלבש זה לבחור. לפעמים זה בא לי בקלות, לפעמים אני מקדישה לזה יותר זמן. חשוב לי שזה קודם כל יתאים לי ושיהיה בזה הומור. זה צריך להיראות טוב, אבל לא בצורת סט, אלא שיהיה בזה קצב, שתהיה בזה קומפוזיציה.
"לפעמים בא לי לעשות מעצמי דמות, אז אני משתמשת בבגדים. זה יכול להיות נועז או שמרני ואפילו פרחי. אבל זה יותר קריצות שלי לעצמי. זה מעסיק אותי. אני מקווה שזה לא מעסיק אותי באופן חולני כמו כשאני עובדת על דמות. כשזה נהיה אובססיבי צריך לטפל בזה עם כדורים. אצלי זה חלק מאישיות, חלק מהדרך שלי לבטא את עצמי".
כל מילה בסלע. כאילו אני אמרתי.
כמו שאני חווה את זה כשאני הולכת ברחוב, (ולא רק בפריפריה, ממש לא) ההתלבשות היא משהו שנהוג לעשות או 'על הדרך' או באופן מובחן, נפרד מהחיים עצמם, וזה בא לידי ביטוי בתוצאה הסופית. החיים האסתטיים הם לא משהו בעל ערך ולא מאפיינים את התרבות שסביבי בשום צורה ואופן. אני לא מתכוונת להיכנס לסיבות, לשורשים של זה ואני בטח גם לא מגלה תגלית מרעישה, זה נושא שדובר ונלעס מזוויות שונות ורבות לא אחת.
כל הנושא הזה משפיע מאוד על החיים שלי, קודם כל עקב עיסוקו של בן הזוג שלי (היי, אני אמורה להתפרנס מאסתטיקה), ככה שאני בעצם חווה את זה בסראונד. מכל הכיוונים.
מצחיק, שאין לי ספק שאחת הסיבות בגללה בחרתי את האדריכל לבעל הייתה העיסוק שלו בתחום העיצוב. תמיד נמשכתי לכל מה שכרוך ביופי ובנראות. הנושא הזה, כאמור, תופס חלק נכבד במודעות שלי, במחשבות שלי. קשה לי לחיות בסביבה שאני חווה כמכוערת ומוזנחת. אבל, האדריכל ואני חלוקים בינינו ברמות כה עמוקות ביחס למושגי היופי שהם חלק כל כך חשוב בחיים של שנינו, ויש טראגיות מסוימת בזה שאנחנו נאלצים לחלוק מרחב מחיה משותף ושאנחנו בני זוג בכלל. כך למשל, הוא חושב שאני בכלל לא יודעת להתלבש ושונא כל חפץ שאני רוכשת הביתה וההפך. באסוש. פשוט כי אני דווקא מרגישה כל כך ממוקדת בתחום הזה.
באופן כללי, החיים שלי כאדם מבוגר מרגישים לי הרבה פעמים כאוטיים ומבהילים ("ג'יזס, אני אמורה לטפל בילדים האלה??? אני המבוגרת האחראית מקבלת ההחלטות?? לאאאאאאא), פשוט גדול עליי להסתדר בעולם, והמקום האסתטי הוא בעצם המקום היחידי שיש לי לגביו סוג מסוים של וודאות. אז זה משעשע.. אותי (האדריכל לוקח את זה יותר קשה).
בקיצור, אני אוהבת מאוד לקרוא טקסטים של נשים מתלבשות, בלוגים כמובן, וגם ראיונות עם כל מיני נשים מעניינות.
אחד הטקסטים שקראתי פעם ואני ממש מרגישה שהכי מבטא את איך שאני בוחרת להתלבש הוא זה:
קרן מור בראיון ל"את" ב- 12/06/11:
איך היית מגדירה את הסגנון שלך?
"אני אוהבת דברים שהם מאוד ספציפיים, שיש בהם אמירה, בחירה, שיכולים להיות קלילים וגם להיראות ספונטניים. אני חושבת שלהתלבש זה לבחור. לפעמים זה בא לי בקלות, לפעמים אני מקדישה לזה יותר זמן. חשוב לי שזה קודם כל יתאים לי ושיהיה בזה הומור. זה צריך להיראות טוב, אבל לא בצורת סט, אלא שיהיה בזה קצב, שתהיה בזה קומפוזיציה.
"לפעמים בא לי לעשות מעצמי דמות, אז אני משתמשת בבגדים. זה יכול להיות נועז או שמרני ואפילו פרחי. אבל זה יותר קריצות שלי לעצמי. זה מעסיק אותי. אני מקווה שזה לא מעסיק אותי באופן חולני כמו כשאני עובדת על דמות. כשזה נהיה אובססיבי צריך לטפל בזה עם כדורים. אצלי זה חלק מאישיות, חלק מהדרך שלי לבטא את עצמי".
כל מילה בסלע. כאילו אני אמרתי.
מבחינת האדריכל, אני רק יכולה להגיד שהוא תמיד מעדיף בגדים שהם 'סטרייט פורוורד', בלי הומור, בלי התחכמויות ובלי שום ניסיון לאמירה (מבחינתו, אמירה זה למכוערות). גופייה ושורטס וזהו. מקסימום שמלה שחורה. אצלי תמיד יש סיפור, שמתכתב עם המון דברים שלא נמצאים על פני השטח, ולרוב יש מחשבה מאחורי ההתלבשות. גם אם בסוף זה יוצא אגבי. זה לא.
 |
| While we are on the subject #רקאומרת |
לא רואים את התמונה :(
השבמחקתראי, עם כל הכבוד לאדריכל ולמשנתו האסתטית, בסופו של דבר הוא יצא עוד בן טיפוסי שאוהב את הבחורות שלו בבייסיק. אמנם הכתבה שאני מצרפת אינה מאסטרפיס, אבל היא ממחישה את העניין בצורה לא רעה:
http://www.mako.co.il/women-fashion/style/Article-7ccbaaa8f7ad031006.htm
מה לא רואים? אצלי רואים. וברור לי לגמרי שבקטע הזה הוא טיפוסי, רק שלו זה לא ברור..
השבמחק