מאירועי השבוע

בשבת שעברה האדריכל לקח אותנו לאטלייה של האמן יחיאל שמי שנמצא לא רחוק מאיתנו, בקיבוץ כברי.
סוג האמנות הזה לגמרי לא מדבר אליי, יותר מדי אקספרסיבי לי, אבל שמי הוא האמן האהוב ביותר על האדריכל שסבור ש"הקומפוזיציות שלו פשוט גאוניות". שיהיה.

זה מה שאני הכי אהבתי

הנוף של הגליל המערבי בכניסה לאטלייה שמי

עם או בלי קשר, אחד מזיכרונות הילדות היותר מרגשים שלי התרחש בקיבוץ כברי. אני לא זוכרת למה נסענו לשם, אבל אני זוכרת שהלכתי עם ההורים שלי ואחותי בשבילים של הקיבוץ ופתאום הופיעה מולנו לא אחרת מירדנה ארזי. פאטה מורגנה שכזאת. זה היה בשנות ה-80, מיותר לציין שאין לתאר. 

זה לא נעלי נוחות, זו מוזנחות #לאמטופחת

חוץ מזה שאני חולה. לא יודעת אם זה המזגנים או ההתמכרות לצריכת חדשות, אבל אני לגמרי מסמורטטת, עם כאבים בכל מערכת הסינוסים. וחום. משתדלת בימים האחרונים להתרחק לכל המהדורות (זאת בעצם מהדורה אחת לאורך כל שעות היום), ולכן צפיתי בעונה השישית של 'האחות בטי' ואני קוראת עכשיו את 'אשה זרה' של אבירמה גולן ומפנטזת כבר על רכישת 'גברת ורבורג', כי תגידו עליה מה שתרצו, אין סיכוי שספר חדש של עירית לינור יעבור על ידי בלא כלום.
אה, ומצאתי את שיר המנהרות האולטימטיבי בשבילי. כן, עדיין לא הפסקתי להתלהב מהנסיעה הדו יומית במנהרות, היא גורמת לי להרגיש כמו גיבורה בסרט שוודי, בעיקר המעבר בין שני החלקים של המנהרות. אורבניזם ברוטלי מרגש לגמרי, והמעבר בין שני החלקים מסתנכרן מעולה עם השיר. קיטש בקטע טוב. ניסיתי לצלם אבל כמעט עשיתי תאונה.