שיחות עם התלמיד י'

אז אחרי שדיווחתי לכם כאן שהמישמיש חושף נטיות של חננה טורבו, אימא שלי שלקחה אותו מבית הספר שלחה לי את צילום המסך הבא:

התלמיד י', התלמיד י' הוא לא ילד בלתי חמוד!

ואחר כך עוד אומרים שהוא בכלל לא דומה לי! הא!
חוץ מזה, אני עדיין מתמידה במסורת ה"חיים, מה זה בכלל??" ומתזזת מהעבודה למכללה, לימי הולדת של הכיתה, ללקנות עוד חולצה של 'תלבושת', כי מי שטוען שקיים חוק פיזיקלי בשם 'שימור החומר' ככל הנראה לא עדכן בכך את מדי התלבושת שנבלעים בתוף המכונה ולא יוצאים משם..מדענים - לתשומת לבכם!
ואם חלילה מפעם לפעם יש לי איזו שעה פנויה, אני מבלה אותה בכתיבת מערכי שיעור/בדיקת מטלות/התכוננות להכתבה עם המישמיש ואם אני ממש מתפנקת, אז בשאיבת השטיח.
בקיצור - זארה, איי מיס יו!
חשוב לי לציין שאני חלילה לא מתלוננת (כן. זו הגרסה הבלתי מתלוננת שלי). לא הייתי רוצה להיות שוב מובטלת!
ובכן, אחרי כמה ימים רצופים של שמלות (איי אם דה דרסס גירל, זוכרים?), הרגשתי שזה טו מאץ' פה לאנשים בעבודה, והופעתי כאן היום ב'נינה פראודמן לוק':

החלטה אמיצה לבוקר: לחשוף יותר מדי פנים

צעיף פאיטים: פול אנד בר (ישן), ז'קט: זארה,

מגפונים: אלדו (ישנים)

סיפורים קטנים על סיפורים

בזמן האחרון פוקדים אותי נדודי שינה מזן טורדני במיוחד. אני לא הולכת לישון, אלא פשוט נטרקת לתוך השינה בעייפות זדונית, מפילה. מקץ שעתיים או שלוש פשוט מקיצה לי באמתלה כלשהי (הפפאיה פועה מתוך שינה או משהו בסגנון), וזהו. לא מצליחה להירדם. כאחרונת הזקנות הנרגנות. 
לפני כמה ימים הצטרף אליי האדריכל ליקיצה האמצע לילית, וכך נהמנו זו לזה משעה שלוש לפנות בוקר 'אוף, אוף אוף', תוך שאנחנו מתהפכים במיטה, פותחים את המזגן, מכבים את המזגן, שומטים את השמיכה או מתכסים עד מעל לראש בהפגנתיות. עד שוויתרנו וקמנו.

חוץ מזה שסוף סוף תם לו אוגוסט!!! 
ליווינו את מישמשון לכיתה א' וזה היה מרגש באמת. אין מקום לציניות. כי כמו שעירית לינור כתבה על זה בפייסבוק, אין דבר יפה, מרגש ומלא תקווה, עתיד עם רגליים (קטנות!) מילדי כיתה א.
ילדה מכיתה ו' הגיעה בבוקר לקחת אותו מהבית, היה לה קצת אטיטיוד, איך לומר. גיל ההתבגרות או משהו אחר. "זה מישמיש" קרקרנו לעברה בהתרגשות, והיא פשוט נטלה את ידו הזעירה בתכלתיות והתחילה לצעוד. הוא לא הספיק להביע שום עמדה בנידון (מה פתאום שיצעד יד ביד עם ילדה זרה וגבוהה שאפילו לא אמרה לו את שמה), מסמיק ומהסס הוא פשוט נתן לה להוביל אותו, תוך שהיא עונה על שאלותינו הסקרניות ומתמסרת בעל כורחה להבזקי המצלמות (אני על האייפון הוא על ה-SLR) כאחרונת האנה סמיתיות של נוטינג היל המדומיינת והקרתנית שבה אנו גרים. אחר כך הייתה תהלוכה, היו בלונים, טקסים ומצגות וזכיתי להציץ במישמיש ממלמל את "התקווה" ועומד דום (מאיפה זה הגיע???), זה היה מוזר ומהפנט. מישמיש ב"מערכת".

ומי תמיד בראש???

לפני כל זה, עוד בדמדומי אוגוסט צפיתי בעונה החמישית של אוף ספרינג, המתורגמת בעילגות כ'אהבה מלידה'. אני מתה על סדרות אוסטרליות בכלל ועל זו בפרט. למרות שיש לה את הרגעים החלשים שלה (העונה הקודמת, הרביעית הייתה איומה), היא פשוט סדרה כייפית, ואני לגמרי מאוהבת בנינה פראודמן על שלל המחוות הנוירוטיות שלה ועל האאוטפיטים מרובבי הצעיפונים והחצאיות הארוכות שלה. היא לחלוטין בעיני מה שאיאן מקיואן היה מכנה 'מקסימה ללא דופי בכל הסולמות והמפתחות של המנעד החברתי'. ובכלל, בכל בני פראודמן המטורללים בדרכם הנוספים. בקיצור אז צפיתי בעונה הזאת באורח די בולמי, אבל נהניתי.

הפראודמנים

והייתה לי יום הולדת, האדריכל ואני לא חגגנו במיוחד (בגילנו..), סתם נסענו לעיר התחתית בחיפה שמנסה לאחרונה להתחפש לסוהו/ברלין/פלורנטין בניינטיז, אבל באותו ערב התחפושת הלמה אותה מאוד. היה כיף. שתינו בירה, הסתובבנו בגלריות של אמנות דיגיטלית וסטודיואים של מעצבי אופנה שנשארו פתוחים בלילה בשביל השואו, שמענו ג'אז ברחובות (לא אוהבת) וגם את גבע אלון. 
לרגל יום הולדתי ובשם הניינטיז, רכשתי לעצמי ג'קט ג'ינס חדש במנגו, הקודם שקניתי בתאילנד לפני ארבע עשרה שנים כבר מיצה את עצמו ואני מרוצה מאוד מהג'קט החדש (מה גם שאחרי הנחת יום ההולדת של מנגו יצא שכמעט לא שילמתי עליו). בהזדמנות אציג אותו כאן.

ה'קרטל'