החיים כסיטקום

ובכן, הבקרים שלנו (ובשימוש ב'שלנו' הכוונה היא לגוף יחיד, נקבה) הם למעשה הרצת הסרט בפאסט פורוורד. אם יש מזל, מקיצים בחמש ארבעים וחמש (אם פפאיוש לא מרחמת אז אפילו לפני. לגמרי נתונים לחסדיה היקיצתיים), מתכוננים, מכינים, משקים, מאכילים, מסדרים, צועקים, מתלבשים, מלבישים, גורבים, שוב צועקים, נועלים, מסרקים, מצחצחים ו.. יוצאים (בתקווה בשבע ושלושים). ואז, כל הגווארדיה על שלל תיקיה (רק הפאפאיה זה שלושה תיקים), שקיותיה, מעיליה, מטריותיה וקוקיותיה מועמסת על האוטו.
היום, אחרי כל סאגת הבוקר המייגעת, עד שתייקנו את כולם בכיסאותיהם (כולל אותנו ואת מטלטלנו המעיקים), אבדו לנו המפתחות של האוטו! פתאום! בדיוק בבוקר שבו הייתה לי ישיבה חשובה. ביותר! (ביותר!!).
אז אחרי שעשינו אנדו לכולם החוצה, שפכנו את תכולת כל המטלטלין על המדרכה, צרחנו על המישמיש שהצחיק את עצמו כל שנייה ב'יא! הנה מצאתי!" (אני מקצרת הליכים, כן? מדובר בעניין של שעה, שעה וחצי בקירוב) - מצאנו אותם (בכיס נסתר בתיק של, לאמשנה של מי. אשה אחת נגיד. זאת שצווחה על כולם הכי חזק שהיא ממהרת).

נו זה הכל בגלל שאני עייפה. אתמול הייתי בהשתלמות בלוקיישן הכי סקסי ביקום (נצרת עילית. ידעתי שתנחשו), ואז למכללה. חזרתי בתשע ושלושים רק כדי לגלות שהאדריכלוש (שלמען ההגינות הגיע עשר דקות לפני) לא הדליק לי את הבוילר. העברתי את הזמן בצפייה ב'מחוברים', תוך עלעול בספר המרתק 'כל מה שרצית ולא העזת לשאול על SPSS'. בסוף נרדמתי. 
חיי הזוהר וכל זה.

לא סתם בחרתי הבוקר ללבוש את מעיל ה'גשש בלש בפעולה'