שישי בערב

סוף השבוע תופס אותנו בתשישות בלתי ניתנת למיצוי נאות. האדריכל עבד בשבועות האחרונים על תחרות (לווילה!תחרות אדריכלים, לאן הגענו???), ואני עם הדיי ג'וב והסטודנטים שחולבים כל בדל של תירוץ פסאודו עד לא לגיטימי על מנת לזכות בעוד כמה ימי איחור בהגשה (ז' שהמרואיינת שלך יועצת חינוכית בבית ספר מדוכדכת מהמלחמה ולא יכולה להתראיין. לראיון שהיית אמורה לבצע לפני שלושה חודשים ולא בדיו דיי של ההגשה, הכוונה אלייך. בין היתר) ודיקן הסטודנטים שמאפשר להם את זה, וגם המהגרים שלי שמוציאים ממני כל חשק לחיות כי שום דבר שהם אמרו לא מסתדר עם שום דבר ולא מתחבר לשום אמירה על כלום. והילדים שמשעמם להם בבית וחם להם בחוץ ואמא שלהם שונאת ים וחול ובריכות באוגוסט (הפיפי. הפיפי).
כל אלו הובילו אותנו ליפול בערב שישי למיטה (אה והמלחמה. לא שכחתי.מנסה להתעלם) ולייחל לראות משהו נורמלי בטלוויזיה.
יצא לנו טוב, נפלנו במקרה על הסרט על ביל קנינגהם, צלם האופנה המיתולוגי של הטיימס שזכרתי שספי פעם מזמן כתבה עליו טובות. אני חושבת  שזה בדיוק מה שהיינו צריכים. ניו יורק, אופנה, ווירדיות בקטע נורמטיבי וולווט אנדרגראונד (אני), ניו יורק, דירות, קרנגי הול, אזכורים של אנדי וורהול, דיבורים על סגפנות, צחקוקון על חשבון מייקל קורס (הוא).