Less Is More?

בלי קשר לכלום (או עם) בימים האחרונים ההשראה ההתלבשותית ובכלל שלי, היא אלישיה פלוריק. כמובן שזה קורה בשל צפייה צפופה למדי ב"אישה הטובה". ודאי שאין לי בנמצא חליפות קוקטיות כשלה (וגם מנעד הבעות הפנים שלי רחב קצת יותר תכלס), אבל עד כמה שמזג האוויר מאפשר לי (והוא מאפשר, בעיקר זה המשרדי הממוזג מדי), אני מתנאה לי בז'קטונים  שאנליים סטייל (עם ג'ינס לא ניסחף, כן?) ונהנית ממראה אצבעותיי משוחות הלק המתקתקות על המקלדת (זה היה נראה הרבה יותר טוב על רקע שיקגו. זה ברור לי. אבל בנמצא רק עיירת פיתוח, סוג של, דרומית לחיפה).

נוף משרדי

בכלל, לאחרונה אני מוצאת את עצמי נאחזת באיזו אג'נדה סביבתית אופנתית, על מנת להצדיק (בפני עצמי בעיקר), מסעות קניות אינטסיביים שאני עורכת בארוני שלי. ויש מציאות לא רעות בכלל! אני לחלוטין מרוצה בחלקי, אפילו שבשנה שעברה עשיתי מכירה עם חברות בגינה, ואווררתי לעצמי חצי ארון, נשארו עוד המון אוצרות נשכחים.
אני ממש מחכה כבר לחורף, שיעמוד השנה מבחינתי בסימן סווטשירטים.

חוץ מזה, חזרתי מברצלונה. זה היה הביקור הראשון שלי בעיר. אימא שלי החליטה לפנק את אחותי ואותי בטיול על חשבונה. קשה להגיד שנחנו, אבל היה כל כך כיף! בין כל האתרים הידועים, ביקרנו גם בביתן ברצלונה. האדריכל השביע אותי שאין מצב שאחזור מברצלונה מבלי לבקר בביתן. ואכן לא התאכזבתי. ביתן ברצלונה תוכנן כביתן הגרמני בתערוכה הבינלאומית של ברצלונה בשנת 1929 על ידי האדריכל מיס ואן דה רואה. מאוחר יותר פירקו אותו והוא שוחזר מחדש לפני כשני עשורים. הביתן מהווה למעשה מופת של עיצוב מודרניסטי מינימליסטי ומוקפד, ובתוכו מוצב גם כיסא ברצלונה המפורסם והאלמותי. את גישתו של מיס ואן דה רואה לאדריכלות ולחיים האסתטיים ובכלל ניתן לתמצת במשפט המזוהה עמו: לס איז מור. כחובבת אסתטיקה יש לי דיאלוג (שלא לומר דיאלקט) ממושך עם האמירה הזאת. בתיאוריה, אני מאוד מתחברת למודרניזם והמינימליזם המוקפד, לניקיון, לזה שאין שום דבר מוגזם ומיותר. לתכליתיות. בפועל, בחיים עצמם, אין דבר שיותר רחוק ממני. שלא מתוך מחשבה ותכנון יוצא שלרוב אני נוקטת בגישת: "זה יפה? יאללה, תעמיסי". מינמיליזם זו תמיד מין מטרה נשאפת ולא מושגת עבורי.

קצת תמונות מהעיר, ללא ביתן ברצלונה דווקא:

אז מה עוד עשיתי בברצלונה מלבד האובייס? המלון שלנו נמצא בפינת הרחוב המקסים Passige de la Garcia וכיכר קטלוניה (במין רחובונצ'יק קטנטן), החדר היה בקומה החמישית הגבוהה היחסית. מול חלוני הייתה לי האפשרות לתצפית מתמשכת על המתרחש בתחנת הרדיו 'רדיו ברצלונה' שפעלה בכל שעות היום והלילה, וכמה שהיא רחשה וגעשה באקשן לילי מסוגים שונים.. (לא מה שאתם חושבים). היה כיף!

הדירה

ראשית הבהרה: אני מודעת לכך שנעלמתי מהנוף בחודשים האחרונים ואני שואפת (ויותר מכך) לשוב לאלתר. עד שאשוב, מצאתי לנכון להציג כאן פוסט שכתבתי לפני כמה חודשים טובים ובחרתי אז לא לפרסם. בינתיים עברנו (בין היתר) דירה, כך שזהו פוסט בעל ערך נוסטלגי בהחלט. והרי הטקסט לפניכם כהוויתו:

 אני מגדירה את עצמי כפריקית אמיתית של עיצוב. באופן כללי, אסתטיקה זה ערך מאוד חשוב בעיני וזה נכון מאז שהייתי ילדה. גדלתי בבית להורים חובבי עיצוב ואמנות, ואת מה ששאבתי מהם שידרגתי לדרגת אהבה אמיתית, שהדבר היחיד המפריד ביני לבין יישום מלא ומספק שלה הוא חשבון הבנק שלי.
כבר בילדותי הייתי מוטרדת מאוד מסוגיות של עיצוב החדר ושיגעתי את ההורים שלי עם הפאזות הדקורטיביות שחוויתי. למשל, הייתה הפעם ההיא שהחלטתי לכסות את כל קירות החדר שלי בשקיות (??!!$%^#@), או כשהחלטתי בכיתה ד' שאני רוצה חדר ורוד וחמוד, חמוד, חמוד והטרפתי בבקשות את הנגר שהיה אמון על הביצוע. השיא היה כשהפסדתי את הטיול השנתי בתיכון, כיוון שבדיוק בסוף השבוע שלפני, בשישי בערב, כשההורים שלי יצאו לאנשהו, החלטתי שאני חייבת חייבת לשנע את מיטת העץ הכבדה שלי, למיקום אחר בחדר, והמיטה כולה נפלה לי על האצבע וריסקה אותה, כך שביליתי את הלילה במיון. יחד עם זאת, מצחיק אותי להיזכר שבשנות נעוריי, שאבתי את מרב ההשראה העיצובית שלי, לא לא מספרו של לה קורבוזייה 'על האדריכלות', כי אם מן הספר המופתי מ-12 עד 16 של ברברה לידיקה, שבו הפרק כיצד תעצבי את חדרך (או משהו בסגנון), השפיע עלי עמוקות.
לאור כל זאת, אין להתפלא אפוא, שבחרתי ללהק לתפקיד בעלי אדריכל (לא שיערתי בנפשי עד כמה נכונה הקלישאה ההיא על הסנדלר ההוא), וכתחביב זוגי, פיתחנו מומחיות יוצאת מן הכלל בתחום של "הצצה לבתים מבעד לחלונות" (דירה אהובה במיוחד בתל אביב: רוטשילד 115 קומה ראשונה, צד שמאל).
בקיצור, למרות שמרחב המחיה שלנו רחוק מזה שאנחנו שואפים אליו, בכל זאת הוא אומר לא מעט עלינו.