המלחמה מנצחת, יש לה את כל הפירוטכניקה

*כותרת הפוסט לקוחה מדברים שאמרה תהל פרוש בראיון שקראתי הבוקר.

שישי של פאתי יולי. הבית שקט, הקייטנים בקייטנות ואבא שלהם הלך לאמא שלו. אני מחליטה להפריע לשקט ופותחת על יואב וגלית בערוץ 2. נופלת על אייטם על תינוק בן עשרה ימים שהוריו קראו לו צוק איתן. בניגוד לכל מי שאני מכירה, פרצי הלהגנות החדשותית הפורנוגרפית של השבועות האחרונים, ממש מרגיעים אותי. לא שאני בסטרס נוראי, הרי אני גרה כרגע ממש מחוץ לכל טווח מטווח (בינתיים..), אבל כל הדיבורים והצמאון הזה לאקשן, ההתרגשות מקולות היירוט וכל האלמוג בוקרים תמיר סטיינמנים תמר איש שלומים ויוניות לוי האלה, הפכו עבורי לסוג של מסטיק למוח. נורא עוזר לי להעלות גירה ו.. מרגיע בדרך אוקסימורונית מטרידה. אתמול בלילה, חוויתי התקף נוראי של מגרנה, ממש לא יכולתי לישון. המוסיקה היחידה שהצליחה להרגיע אותי הייתה קולות הפטפטת להגת הזאת וככה נרדמתי.

אין לי ממש מצב רוח לכלום, החודש הוא יולי כאמור, ולא טבעי שלוחשת לזארה שכמוני תתעלם במופגן מהסייל של העונה. אבל זה מה שקורה. חוץ מזה שאנחנו גרים בבית קרקע, אז עכשיו זו שיאה של עונת היבחושים/זוחלים ושאר מגעילין. כולם באים אלינו לבקר וזה בפירוש מלחיץ אותי. יש לי פוביות נוראיות מכל אלו ומה לעשות שהאדריכל לא מרשה להדביר בכלל בגלל הילדים.

נשארתי הבוקר בבית כדי להתחיל לעבוד על מחקר שאני עושה עכשיו במכללה, זה מחקר על מהגרים ישראלים בחו"ל. התחלתי לקרוא את המודל שעל פיו אני אמורה לנתח את כל הראיונות שעשו איתם, והתעייפתי. במקום זה ברחתי לדפדוף בפעם המי יודע באישיו האחרון של 'אל דקור' - דפדוף על רקע קולו של רוני דניאל, חוויה סוריאליסטית מומלצת.

סגרתי את הטלויזיה ופתחתי את החלון, בקצה השביל שבו אני גרה נמצא סטודיו לקעקועים, לפעמים אני נהנית לעבוד לצלילי המחט המזמזמת. מסתבר שלא היום. הזמזום מעצבן אותי עכשיו, בייחוד כשהוא מלווה בבליל דיבורים בספרדית מתנגנת של מישהי שמחכה שם בתור ומנצלת את הזמן לשיחת טלפון קולנית.

אני חוזרת לקרוא שוב את הפוסט הזה בפעם המי יודע כמה, ומרגישה את המגרנה מטפסת לי בצד הימני של הראש ("זו מגרנה עם אאורה?" שאל אותי הניורולוג שהייתי אצלו לפני שלוש שנים).

אין לי שום פואנטה, חוזרת למהגרים שלי.

ווטסאפ של חברה מטווחת