But make it gracefully? 49 - המדריך השבור

ספוילר: אין כאן קו נרטיבי יפה

כשיותם היה בכיתה א׳, כל מה שעניין אותו היו בעלי כנף; ציפורים, עופות, וכל מה שביניהם. אני לא יודעת מאיפה זה הגיע לו. זה לא היה נטוע בשום הקשר משפחתי, אפילו לא ברמז. לא צפינו בציפורים, לא טיילנו עם משקפות, לא היה לנו סבא אורניתולוג. זו הייתה אובססיה של ממש ששטפה את הבית.

הוא ידע לדקלם את מגדיר ציפורי ארצנו בעל פה. שמות, תיאורים, פרטים שלא היה לי שום מושג מה עושים איתם. אבל מה שבאמת היה במוקד העניין שלו הייתה מוטת הכנפיים. לא הצבע, לא השירה, לא הסיפור (הרומנטי) של הנדידה, אלא המרחק. המספר. כמה רחוק נפרשות הכנפיים כשהציפור באמת פותחת אותן.

אני זוכרת למשל את ההתרגשות שלו סביב האלבטרוס או העזנייה השחורה, את האופן שבו הוא ניסה להסביר לי, שוב ושוב, כמה לא נתפס הגודל.  מוטת כנפיים שאי אפשר לדמיין בלי להפעיל את הגוף. הוא הדביק אותי בהתלהבות, למרות שלא לגמרי הבנתי מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה.

המושג הזה, מוטת כנפיים, עולה אצלי שוב עכשיו, כשאני מנסה לבחון את משמעות הגיל בהקשר הרחב יותר של חיים. כשאלה די קרה: מה בעצם נמדד? מה מתרחב? מה מצטמצם? ואיפה בכלל נכון למדוד.

כי נדמה לי שבמשך הרבה שנים מדדתי את עצמי לפי דברים אחרים לגמרי. לפי שליטה, לפי צמצום, לפי כמה אני מצליחה לא לבלוט יותר מדי. יש בי עדיין נטייה לתפוס פחות מקום, גם בגוף, פיזית, וגם בנוכחות, בדיבור, בדרישה. יש בי עדיין אותה הפרעת אכילה חמודה, חיית מחמד עיקשת. מסטיק שנדבק לנעלי הנפש שלי, שגם אחרי ששמתי בפריזר ועקבתי אחרי כל הטיפים הנכונים, לא באמת מצליחה להסיר. היא לא דרמטית בכלל (ההפרעה המחמדית) אבל היא תמיד שם, מזכירה בעקיפין שההקטנה היא אזור מוכר לשהות בו.

ובתוך זה, יש גם בוז. בוז כללי כלפי אי אלו, שאני מזהה בלי קושי כהסוואה לא מאוד מתוחכמת לבוז עצמי. זה לא רגש מרשים, ולא כזה שאני גאה בו, והוא גם לא מתוחכם. הוא פשוט קיים. והוא מביך. בעיקר אותי. כי הוא מסגיר שיש מקומות שבהם אני עדיין לא מרשה לעצמי להתרחב, ומעדיפה להפנות החוצה משהו שאני לא רוצה להחזיק בפנים.

ואולי לכן מוטת הכנפיים חוזרת עכשיו. כי היא לא מדברת על גובה ולא על מהירות, אלא על רוחב. על כמה מקום יש ליצור כשהוא באמת פותח את עצמו. לא כדי להמריא, או כדי לברוח, אלא פשוט כי זו הצורה שלו. מוטת כנפיים לא מבטיחה תעופה, היא רק תוחמת את מרחב האפשרות.

כשאני חושבת על גיל 49, אני לא חושבת על הגעה ליעד כלשהו, לא על חוכמה סדורה, ולא על איזו עוגה שהתייצבה בצאתה מהתנור. אני חושבת על זה שהמעברים בחיי קורים גם (ואולי בעיקר) כשאני לא מודעת אליהם, או מקדישה להם תשומת לב. על תחושה מתמשכת שהחיים חולפים על פני, שאני מזהה שינויים רק בדיעבד, כאילו הייתי נוכחת חלקית בלבד. אולי בגלל זה אף פעם לא באמת עצרתי לשאול מהי מוטת הכנפיים שלי, והתעכבתי יתר על המידה על כמה אני מצליחה לא להפריע (למי? למה?)

ייתכן כי זה כל העניין עכשיו. לא להפוך את הגיל למדריך, בטח לא לטוטריאל. אלא למשהו שבור, שמוכן לשאול שאלות לא אלגנטיות. לא איך להיראות טוב יותר, אלא כמה מקום אני מוכנה לתפוס. לא אם אני עפה, אלא אם אני מרשה לעצמי לפתוח כנפיים בכלל, גם אם אין לי מושג לאיזו מטרה.

מוטת כנפיים, בסוף, היא לא אידיאל. היא נתון. היא לא שואלת אם זה יפה או ראוי. היא פשוט קיימת. ואולי בגיל הזה, עם כל הנוזליות והנוקשות (הגיל הופך אותי לספציפית להחריד וחסרת סבלנות באופן קיצוני – וסבלנות היא לא משאב שהגעתי איתו לעולם מלכתחילה), עם כל הלופים שלא נפתרו ועם כל המודעות שלא תמיד מתורגמת לנוכחות, השאלה שמעסיקה אותי באמת היא לא איך לדלג בקלילות ובחן לשלב הבא בחיים (מה לי וללדלג, מה לי ולקלילות), השאלה פשוטה יותר ופחות מחמיאה: כמה רחוק אני מוכנה להיפָּרֵשׂ, גם אם אין לי שום כוונה להמריא. 

 

אחרי אוגוסט

 הגעתי למסקנה שההתנגדות הפנימית שלי לימי הולדת מגיעה מאותו מקור פנימי שמתנגד נחרצות לביקור באטרקציות תיירות. זו לא שנאה לכל מה שחגיגי, בכלל לא. זו לגמרי סלידה מכל מה שאני תופסת כחורבן של ההוויה. כמו שביקור באתרי תיירות הופכת אותי למבקרת בעולם (במקום פשוט להיות בו) ולמעשה בהיפוך על הדבר עצמו  - רק מרחיק אותי ממנו (האתרים הם רק ייצוגים ממוסגרים של מקומות פיזיים), גם לחגוג ימי הולדת מרגיש לי מנוכר ומלאכותי לחוויית החגיגות שביומיומי ובשגרתי.

 בכל מקרה אני שונאת ימי הולדת. מרוב שהם טומנים בחובם ציפייה מובנית להנאה ומתוקף כך הדיכאון מובטח. החלטתי פשוט לדפדף את היום הזה. ודווקא השנה כל האירוע קיבל איזה טוויסט נחמד יחסית. גם האדריכל וגם הילדים השתדלו לשמח אותי בשלל מחוות באמת מתוקות – בעיקר מתנות מלאות במחשבה ותשומת לב וגם מיסגור האירוע בכל מיני טקסים ממש קטנטנים וכיפיים (סרט צרפתי ביומית – בעיני יומית זה הדקדנס האולטימטיבי, שיטוט חסר מטרה ברחובות היותר קשוחים של חיפה ועוד). גם מפגש יום ההולדת המסורתי עם החברות היה מלא בהפתעות קטנות ולא מתוכננות – כמה חנויות יד שניה שנקרו בדרכנו, גלריה מחתרתית של אמן מבוגר ובלתי נסבל שצצה ליד השוק, ארוחת בוקר עצלה ושיטוט, דוכן מיצים שרקח לנו קומבינציה מרעננת בשוק, מדידת תכשיטים וכמובן – ריכולים ולשון הרע מלוא החופן.

 ****

הפסיכולוגית החדשה יחסית של א סימסה לי אתמול בערב בזו הלשון: "היי, כמו שדיברנו אפגש עם שירה אחת לשבועיים ביום שישי ב-12". היא עשתה עליי רושם ממש חיובי ב-2 המפגשים הראשונים. נראתה לי מבינה עניין ואחלה. אבל וואו. נראה לי בהחלט שזו עילה להיפרד ממנה. בינתיים לא עשיתי את זה כי למצוא פסיכולוגית זה קשה לפחות כמו, אם לא יותר, מלמצוא מנקה (לא שחיפשתי אי פעם מנקה.. אני פחות מאמינה בקונספט של אנשים זרים שנוגעים לי בחפצים האישיים).

 ****

בחודש האחרון הצגתי ציור בתערוכה בגלריה תל אביבית קטנה. אולי פעם אבחר להרחיב על הנושא שקרה לי די במקרה (אחרי שנים ארוכות שמותגתי כשלוחה המשפחתית היחידה חסרת הכשרון). בכל מקרה, התמודדתי עם כל הנושא באופן ממש לא מעורר השראה. כל העניין הביך אותי, ובשיח הגלריה התחבאתי מאחורי הגב של הבן שלי (גב רחב, מוצק וראוי אם יורשה לי😊) אבל בסופו של דבר זה גרם לי לבוז לעצמי ולאישיותי קשת היום והבלתי זוהרת.

 

על מי אני עובדת

 אני מבינה שלעולם, לעולם לא יימאס לי לרכוש שמלות ש(כנראה) לא אלבש, שמלות שאני שומרת לערב חגיגי (השקה במוזיאון?) שלא מגיע, ושגם אם מגיע אחיו החגיגי לכאורה, עדיין אין לי כוח לצאת עבורו בערב מהבית. 

הנה עוד אחת לאוסף. מהסייל בזארה

הארון שלי מתפקע מכאלו ומוגזמות יותר, ובכלל, שמלות לא מחמיאות לי. לא יודעת אם זה מעניין או כדאי לנסות לעמוד על המכניזם הפסיכולוגי שעומד בבסיס הפרקטיקה הלא יעילה מכל כך הרבה בחינות הזו. בשורה התחתונה מה שנראה לי שמנחה אותי בעצם זה הניסיון למצוא קצת זוהר בכל החרא השגרתי (ושובר את הלב ש'שגרתי' כרגע הוא משאלת לב ברחנית עבור רבים מאיתנו💔) שאופף אותנו.

מחשבות רפלקטיביות זניחות בשוליים של שולי הדברים

 יש לי כל כך הרבה מחשבות לא קוהרנטיות. אני מתעוררת באמצע הלילה (בלילה האחרון, למשל, הסתכלתי על השעון ב-04:36, מה שאומר שבעצם קמתי הרבה קודם. 04:36 היא השעה שבה הכרזתי רשמית על מותה של השינה שלי ללילה הנוכחי. השעה בה  ויתרתי, ביודעי שהאור הכחלחל של הטלפון יסגור סופית את העיסקה הגרועה הזו) ושטף של מחשבות מנוסחות היטב אך בעלות קשר רופף במקרה הטוב, שוטף אותי. אבל כן. הדגש הוא על ניסוחן המיטבי, שלא מאפיין את מחשבות מהלך היום בשעות שאיני הלומת שינה. 

הפוסט האחרון של מרג'ורי שמעבר לעובדה ששימח את יומי, גרם לי להרהר בסוגייה זניחה, בשולי השוליים של הזניחות. סוגיית המלתחה המתבגרת שלי. כן המלתחה, הפתעה הפתעה -  פתאום בגילי. 

מה שתמיד אפיין אותי לאורך השנים הוא חיבה לא מעטה לפריטים מקסימליסטיים. מגיל 20 ועם השנים, ככל שהתנהלותי בחיים עצמם הייתה עצורה,  על גבול הנמנעת, אישיותי כמתלבשת, בלטה בחיבה לפריטים שבעיני היו מלאי הומור ושפעו קריצות (בעיקר שלי לעצמי). אבל, אני לא שוללת כי ברובם היו סרי טעם ופתטיים עד גיחוך. אני מתקשה להאמין שהגעתי למשרד באחד הימים לבושה בשמלת טול שהיא טייק אוף על חולצת גאנז אנד רוזס (להגנתי אומר שזה היה ב-2016).

רק אומר שבמנעד שבין תמר קרוון למיטל ויינברג הייתי כל כולי בצד של תמר. קבוצת ממפיס במלתחה (כן אני קצת מרימה לעצמי כאן). שמתי לב בהקשר הזה, שכשאת מתנהלת באופן בטוח בעצמו (תקף אולי בעיקר לסוגיות של מראה חיצוני), אנשים נוטים לחשוב שיש לך מושג. וזה, בתורו במקרה שלי, ליבה את הנטיות ההתלבשותיות המקסימליסטיות הבעייתיות.

בחודשים האחרונים פתאום הבחנתי שכן, אני עדיין נמשכת לשמלות צבעוניות ולהדפסי סבנטיז כשאני מסתכלת על בגדים. אבל כשאני בוחרת מה ללבוש אני מאוד רחוק משם, ולובשת כמעט אך ורק חולצות פסים, חולצות גולף שחורות או בצבע חמרה/שמנת, ג'ינס בגזרת straight/flare\mom וג'קטים מחויטים. בגזרת ההנעלה בעיקר מרי ג'ין שחורות או אדומות. אני מדפדפת ממני והלאה את כל השמלות אהובות ליבי. אין לי יכולות להתלבש באופן מצועצע יותר.  גם בגזרת האיפור - אני לא מסוגלת יותר לחשוב אפילו על מריחת מייק אפ על פני. שומו שמיים. דווקא בגילי, להראות אפידרמיס (לא מטופל על ידי אנשי מקצוע. מעולם לא הייתי אפילו בטיפול של קוסמטיקאית) בפרהסיה?? ריספקט לעצמי. אם לסכם -איך להיות נערה פריזאית בתור אישה נושקת לעשור השישי בחיפה, ישראל - שאלו אותי כיצד! (התשובה אגב היא: פשוט להיות. יש מסתבר אופציה כזו. מדהים).

אני לא יודעת לאן המגמה הזו תסלים אם אמנם, עדיין אין לי שיער לבן (אבל אני עושה גוונים, עם שיער חום אני מרגישה כמו סתם אישה עם קוקו ושיער מקליש שמסיעה ילדים ממקום למקום. עם גוונים אני קצת יכולה לשקוע בגלאם מזויף גם בתוך הפקקים).אעדכן.

מ.ש.ל. תמונה פיוטית שלי בסופר אירופאי. להגנתי - השיער מדובלל  ורטוב מגשם

נקודה נוספת שלא קשורה בשום צורה, אבל בא לי לתת לה במה ומקום היא שבשנה האחרונה אני לא יכולה לחשוב על לאכול משהו כשהארוחה לא מלווה בפלפל חריף (as is) אני פשוט לא מסוגלת שהסיומת של הביס לא שורפת וחדה. יש לי שלל מחשבות על המשמעות של זה בקונטקסט של החיים על סף גיל ההתבגרות השני (המעבר המעבר). מה דעתכן?

 בדרך

הרמזור מתחלף לירוק, ואני משייטת ימינה לכיוון הפקק הקבוע בפנייה אל עבר מה שהווייז מכנה "מנהרת חיל הים" מטיל שיק אפי על הבנאליות הכבישית. כמו תמיד, הנכלוליים הקבועים שנוסעים ישר עד הסוף ולקראת הפנייה, ממש בקצה של הפקק, מאותתים (או שלא) ונדחפים באלימות לראש התור. "זונות" אני מסננת בשנאה. אין כיף כמו לקלל בכביש (נוט טוסלף – השתדלי לא להידקר) אותי לא יתפסו מתה בפרקטיקות דוחות כאלו כי "אני מלכת אנגליה" את זה אני אומרת לעצמי בקול רם. 

 

א' מתקשרת אליי בדיוק שאני חונה: "אני רוצה לעוף מהכיתה הזאת, לא חוזרת לבית ספר הזה יותר!" הקול שלה נשבר לי בטונים של בכי באוזן. זה יום ראשון. היום שבו אני גברת עם סלים/מרי פאקינג פופינס של הפרוליטריון המאה העשרים ואחדי (משכיל ורמוס בו"ז), כי אני מביאה את המחשב ואת כל הדפים והמחברות שהם שאריות של חמישיפרום הום ואת האוכל לשבוע החדש, ואת שני התיקים שאני סוחבת ברגיל. אני תולה את הטלפון באוזן-כתף ומנסה לדדות עם שלל החבילות. דווקא היום לבשתי שמלה. צמודה. פתאט, אני מסננת לעצמי, בשעה שאני מנסה לשלוף את התג כדי להיכנס לבניין (אמן שלא תפתח הדלת ויסתבר שהפקולטה בוטלה, שהמעבדות הפיצו נבגים, שהזבובים התפוצצו, שמשהו קרס (חוץ מהנשמה שלי), שמתחולל אירוע ביטחוני. שיט נפתחה), ולשמור בו בעת על כל המיצג הקרוי אני. מקווה שאין אף אחד שאני מכירה ויכול לתצפת על המופע ההזוי הזה. "אמאאא, אדם האידיוט מצא ג'וק בחצר ושם לי אותו על השולחן", היא מייבבת לי באוזן. "נו הוא סתם מתחיל איתך, תקלילי.זה כמו למשוך בצמות. עוד שנייה רועי ייכנס והג'וק יעוף משם, בינתיים תלכי למקום אחר. לא צריך לעשות דרמה מכל שטות". אבל אני מרחמת עליה.

 

יום שני. אני לובשת ג'קט שחור מחויט בגזרת שמלה ומתחתיו טייץ בדוגמת פפיטה מתוחכמת שיש בה מין התפרקות ממושטרת. וכמובן את האקסססורי המזוהה עימי יותר מכל – הבעת שאט נפש ומיאוס כללי. אני מאזינה לפודקאסט שאני אוהבת בדרך לעבודה. איך אני שונאת פודקאסטים (לכו תשעממו מישהו אחר עם הצורך שלכם בביטוי אישי), רק לזה הספציפי (קורין קיציס) התמכרתי קשות. אני מאזינה ומרגישה שלטיפשונת הפנימית שבי יש אולי אולי זכות קיום לגיטימית למרות ועל אף (שאני כושלת/נלוזה, מטופשת על, משעממת ומעל לכל – קורבנית מקצוענית. וזקנה). אני מסתכלת על הקרסוליים שלי. איכס! עבים מדי. חייבת פיפי בנואשות (הו גיל המע(א)בר(ק)) ולא עוזר שאני מזדחלת בירידה מסטלה מאריס. תהני! אני פוקדת על על עצמי. בסופו של עניין, זה החלק האהוב עליי ביום. הדרך מסטלה מאריס עודנה נפקחת לעומק הים, וקצת מרחיבה את ליבי. הנסיעה בבקרים מחזירה לי את התחושה שאני אדם בעולם. 

פעמיים בדרך העיניים שלי מתחלחלות בדמעות: הפעם הראשונה היא בכיכר ברחוב טשרניחובסקי. יוצא שאני מתבייתת תמיד על השורה: "שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך"  החקוקה שם בשלט ברזל אקספרסיבי ולא נאה לצד פורטרט של שאול ובלוריתו המתנפנפת יצוק ולא נאה גם הוא. הנה ברז העיניים הרופף ממילא נפתח לו. אני נושכת חזק את השפתיים כדי שי' לא ישים לב. הפעם השנייה היא מיד ביציאה מ'מנהרת חיל הים' כשהעיניים תמיד נחות על הכיתוב 'בת גלים'. משהו בצירוף בת גלים מרפרר לי ישר לנשמה והופה הנה הסכר היה כאיננו. בפעם הזו אף אחד לא יושב לידי ואני חושבת: כוסאומו האיפור, עוד 8 שעות שאהיה תקועה בכלא המכוער הזה. איזה כיף זה לחיות.

 

הנה תובנה לגיל 45.4: אני לא אדם שלוקחת מקום. המקום לוקח אותי. בום.

הממ.. שנים

שנה חדשה #1 : אני מסתכלת על הריסים הארוכים והצפופים שלו, סבכה חומה-צהובה נהדרת, ויכולה לנחש את זירקוני הטורקיז שלו מתרכזים שם מתחתיה, האצבעות הקטנות שלו נמתחות בניסיון להגיע לכל שריג/מיתר כדי לנגן את האקורדים בצורה מדויקת והלשון יוצאת את גבולות השפתיים. לא מאמינה איך הוא פתאום נהיה לי מתבגר ששומע לד זפלין באוזניות במושב הבטיחות שלו מאחורה באוטו. ומנסה ללמוד לנגן בגיטרה. 


שנה חדשה #2: אנחנו שועטים בין המכוניות, לא במעבר החצייה לעבר המכונית שלנו. השמש מכה מעלינו באור קינקפלוקי בוהק ואני כרגיל רושפת עליהם בעניין כלשהו שכרגע אין לי מושג מה הוא היה (אולי שיעורי הבית המוזנחים של המיש?), כולי באקסטזה של בניית הטיעון העצבני; יורה את המילים. בזוית העין אני קולטת את הקשישה שעומדת על המדרכה נבוכה ואבודה (כן. אפילו בהרף זה היה ניכר), אבל היא עוברת לי מתחת לרדאר. אני פותחת את האוטו ובשיא תנופת העצבים: "תסלחי לי בבקשה", אני מסתובבת, נבהלת. "אל תכעסי עליי שאני שואלת", הקשישה הנבוכה מטעימה, "יש לך אולי עשרה שקלים לעזור לי"? "כן" אני אומרת לה, "שנייה". היא מודה כשאני משלשלת לידיה את המטבע ופונה, מעודדת מהצלחתה המפתיעה (בהתחשב בתנופת העצבים שהייתי שרויה בהם), לאישה שמוליכה כלב, שבקושי מאיטה את הליכתה לשמוע את הבקשה. עד שאני מתניעה את האוטו, היא מספיקה לפנות לזוג עם ילד בטיולון, גם הם, לא עושה רושם, שמתעכבים להקשיב. אני קצת מצטערת שסתם נתתי לה מטבע בלי לשאול אפילו מה היא בעצם צריכה (נזכרת שכשחיפשתי את המטבע היא מילמלה כל מיני דברים על נסיעות ותחנות אוטובוס). אני מאותתת, לוחצת על הגז ונוסעת משם.


שנה חדשה #3: אני כבר כמעט ולא מקבלת אנשים בעבודה. לייעוץ כלומר, עכשיו הפכתי להיות אמונה על תחום המחקר והפיתוח ובנוסף יש לי עוד כל מיני פרויקטים שקוששתי לי כמו קבוצת הנשים להעצמה תעסוקתית ואחרים. אני זוכרת שבעבודה הקודמת, כשבעיקר עסקתי במחקר ובנתונים, חלמתי על עבודה עם אנשים וייעוץ תעסוקתי פרטני נשמע לי אז כמו משהו חלומי. אז אחרי שקצת התנסיתי בזה, אני יכולה לומר בוודאות: הו, לא! רק לא עבודה עם אנשים! רק לא להסתכל בכל בוקר על יומן הפגישות ולייחל שאנשים יבריזו. בכל פעם להתחיל תהליך עם מישהו אחר, מישהו שפשוט בטוח שברגע שהוא מתיישב ומספר לי שתי מילים על עצמו, אני מיד יודעת לשטוח בפניו תכנית מפורטת ומדוקדקת לבניית עתידו התעסוקתי (הרווחי, המתגמל והמהנה). כי קודם כל הצעירים של היום איפפפפ, לא רוצים לקבל שום אחריות על החיים של עצמם וכמו כן, רילי?? שאני אייעץ?אני? שבעצמי לא יודעת מה לעשות עם החיים של עצמי? בטוחים? בקיצור, זה היה קשה מנשוא עבורי ואני מאוד שמחה שזה הפך לחלק שולי מאוד בסדר היום שלי ואני זוכה לקבל רק מקרים נבחרים ונקודתיים.

דברים שיצא לי לעשות בקיץ (בתמונות):

נהניתי לראות את מישמיש מצייר אלפי גרסאות של סלאש

כפיית שיניים התבקשתי להתפקד להשקת 'תולדות הכותרת' של פורטיס

השתובבתי עם יעלים

סבלתי במסיבות בריכה

חגגתי יום הולדת בחברת מתנות נאות

נפלתי בשגעת המיניונים ושקדתי על הנבטת דינוזאור מגומי

הפרחתי בלונים בטקס משאלות מטופש בבית ספר, בדיוק התקשרו מ-2002

טיילתי בירושלים בחברת ראיין 

ביליתי במקורות מים נוספים #1

ביליתי במקורות מים נוספים #2

לא בתמונות: פפאיה במייצגי לק מרהיבים, מישמיש סופג מסרים בעייתיים מירמי קפלן ועוד ועוד.

שנה טובה!

הסוודרים הסתיימו

גיליתי פתאום את 'בעלת הבית' של נעה ידלין ואני חוגגת עליו. 1. איזה ספר מעולה! 2. למה אני לא כתבתי אותו?? (כי ככה בדיוק כתוב הספר שלי. לו הייתי יודעת לכתוב ספר). במקרה לגמרי שאלתי אותו מהספרייה. המישמיש ויתר על זכותו השבועית לספר ספרייה, וחיפשתי אחד עבורי כדי למלא את מקום הספר שהוא בחר לוותר עליו. לא מצאתי כלום והחלטתי לתת צ'אנס נוסף לנעה ידלין. לפני כמה חודשים לקחתי את 'חיי מדף' שלה, שהיה ספר כה גרוע לטעמי (טרחני, משעמם, מייגע וברנז'אי ) וסיימתי אותו רק כי אני לא קוויטרית. ממש התקשיתי לצלוח אותו. כך שלא היו לי יותר מדי ציפיות מבעלת הבית, אבל וואו. איזו הפתעה.
כותרת הפוסט לקוחה מהתכתבות מפלרטטת בין אסא גיבור הספר לקולגה שלו על רקע רגישות לשונית ששניהם חולקים. בעוד הוא גיחך על סטודנטית שכתבה לו על "עניין הרוקם עור וגידים", הקולגה דיווחה על מישהו שסיפר כי נכנס לחנות לרכוש סוודר, אבל "הסוודרים הסתיימו".
ועוד דבר. קשה להתחמק השבוע מדיון בסוגיית מזג האוויר. המנהלת שלי שמתגוררת בקיבוץ מלכיה  שלחה לי הבוקר את תמונת החצר שלה:



אני אוהבת חורף, אבל זה מוגזם.
אנחנו, לעומת זאת בשבת האחרונה, ניסינו לקושש מעט שלג בפסגת הכרמל כדי להצליח לבנות איזו בובונת קטנטונת ולא ממש הצלחנו.
בכל מקרה, אי אפשר לומר שהסוודרים הסתיימו. לא ולא.
אז הנה שניים שאני חושקת בהם במיוחד.

מימין: Ostwald-Helgason במחווה לג'ף קונס, משמאל: הסוודר של Red Valentino

כל הקלישאות

1. בקיצור הפכתי לבלונדינית. זה קרה כבר לפני חודש בלי להקדיש לעניין יותר מדי מחשבה. שיכורה מהיבריס קמתי בבוקר עם רצון להבהיר את האישיות הברונטית. צביעה מקצועית? הצחקתם אותי. אני כה מוכשרת ואין סיכוי שכימיה בשקל תשעים תאתגר אותי. שלוש שפופרות צבע מאוחר יותר, שיער של דחליל ששכחו אותו בגינה חמישים שנים ומראה כללי של תאומתה המכוערת (זאת שלא צילמו לסרט) של 'ראן לולה ראן' (האדריכל: לאאא, את בהחלט לא יכולה לצאת ככה מהבית), שעטתי מתנשפת לספר (שנבהל) וכעבור ארבע שעות יצאתי ממנו במראה בת ההרים (הספר: "זה שאטני"). 
האדריכל חובב התרבות הברונטית לשורשיה, דווקא התלהב קשות, והוא לא מתיר לי לשוב לסורי החום. מלבדו הדעות חלוקות למדי. הגדיל לעשות המישמיש שכלל לא שם לב.

2. כן, גם אני נפלתי בטרנד הסניקרס הלבנות.

3. אני סתם משוויצה שהיום לא היה לי מה לאכול וסחבתי מהבית שאריות של פתיתי 'הלו קיטי' משעממים וכמושים, ועדיין הצילחות יצא לא רע בכלל, הירקות שהוספתי תרמו צבעוניות חביבה ואפילו הצלחת המשרדית הגועלית תורמת חינניות לקומפוזיציה.

קצת אייטיז לפני שמגיע סוף השבוע:

אה, וגם שנה טובה שתהיה!

אימת היתושות

לראשונה בחיי ביקרתי הבוקר אצל כירורגית שד. סתם בדיקה שגרתית (שילוב של גיל ומגדר, מתישהו חייבים להתמודד עם זה), אבל עדיין הייתי מבוהלת יחסית. כמו תמיד, מיטב מחשבות האימה שלי מתרכזות בשטויות: 'אוי, מסכנים הילדים.. הם בטח יהיו היחידים בבית ספר שיופיעו בחולצות צבעוניות לטקס הזיכרון לרבין', או  - לנצח המישמיש יגיע לכיתה ללא מחברת 'קיש וקוש' (בחיי שיש כזאת!) כי האדריכל פשוט לא הפנים עדיין שלכל המקצועות יש מחברות. גם לחקלאות!

שלא לדבר על מחשבות אימה אמיתיות שאוחזות בי כשאני הוגה בכך שהאדריכל אינו מצויד באינטיליגנציה הרגשית הדרושה לניהול חיי החברה של הילדים - הו לא! הוא לעולם לא יצליח להתמודד עם האמהות היתושות מבית הספר, אני כבר חוזה את עתידם החברתי הרעוע של מישמיש ופפאיה האומללים, לולא אני, אמם המוכשרת (בשטויות), אפקד על כל אלו.

בקיצור, לא צריך. הכל בסדר. יהיו חולצות לבנות בטקס לרבין אפטר אול, תנקס גוד. במידה זהה, כך נחסך מכם פוסט קלישאתי ונוגה על דלת חדרה של הרופאה שנטרקה והזמן שכויל מחדש בדיוק באותו רגע בשבילי.. (לבינתיים, טפו טפו).

ואם כבר אנחנו כבר בענייני עומק, רוח ומשמעות החיים:

בצד ימין למעלה: הז'קט הצמרי החביב שרכשתי בחנות הפרחות
הסניקרס (ישנות)  - Monki הוזמנו פעם באסוס
LBD (מבצבצת): זארה

שבלולים ופרחות

הגשם ניקד את שביל הכניסה לבית שלנו בהמון המון חלזונות בכל מיני גדלים ויש לנקוט במשנה זהירות כשמנסים להיכנס הביתה. זה תקף בייחוד כשמגיעים עם המון שקיות, מטריות וילדים ולא רוצים להפוך את השביל לבית מטבחיים לשבלולים או לחילופין למכונת ייצור ענקית לממרח שבלולים במרקם עלים ובוץ.

חברתי הטובה ר' מעלה מהבוקר תמונות שוויץ לפייס מהמירוץ שהשתתפה בו בפארק הירקון (עשרה קילומטרים תמימים של ריצה!), ואני חייבת לציין שבתור האישה העמוקה ורבת הרבדים שהנני, התמקדתי במיוחד בהתרשמות מהאופן שבו בגדי הריצה הולמים אותה (משהו! זה גורם לי להרהר באפשרות שארוץ גם. נוט). גם אני, בדומה לה, בחרתי לנצל את היום החופשי למחצה (בתיבת המייל חיכו לי תשע עבודות לבדיקה) לעיסוק בתחביב ישן ואהוב - סקירה תקופתית של ההיצע החורפי במעוז חנויות הפרחות הקרוב למקום מגוריי. ובכן, אסכם זאת כך: לא חזרתי כלעומת שבאתי. יחד עם זאת, גם לא השתוללתי. הליכי אלימינציה על אלימינציה מורכבים הופעלו, עד שלבסוף יצאתי חמושה בשני פריטים. סטיי טיונד, הם יוצגו בקרוב.

היום אני בוחרת להציג דווקא אאוטפיט חורפי טיפוסי ויומיומי של פפאיה (גם היא השנה ממש בקטע של סווטשירטס):

מעיל :קסטרו
סקיני: הוניגמן
נעלי בובה: קסטרו

חולצת ג'ינס: HM
סווטשירט: מנגו

שיהיה סוף שבוע חורפי וכייפי!

אני רוצה!

כן, אני יודעת שכולם עכשיו בעניין של סטן סמית' ודומיו, אבל לי דווקא ממש בא את אלו:

sophia chang trinomic disc wedge sneakers - PUMA

Buy Me

ראיתי אותן על הרגליים של הסטייליסטית מיטל ברונר באיזו הפקת אופנה ומאז אני לא מפסיקה לחשוב עליהן. איפה לא חיפשתי. בכל אתר שמוכר אותן אזלה המידה שלי. אז אם מישהו שומע במקרה על כאלו במידה 36, אני פה.

החיים כסיטקום

ובכן, הבקרים שלנו (ובשימוש ב'שלנו' הכוונה היא לגוף יחיד, נקבה) הם למעשה הרצת הסרט בפאסט פורוורד. אם יש מזל, מקיצים בחמש ארבעים וחמש (אם פפאיוש לא מרחמת אז אפילו לפני. לגמרי נתונים לחסדיה היקיצתיים), מתכוננים, מכינים, משקים, מאכילים, מסדרים, צועקים, מתלבשים, מלבישים, גורבים, שוב צועקים, נועלים, מסרקים, מצחצחים ו.. יוצאים (בתקווה בשבע ושלושים). ואז, כל הגווארדיה על שלל תיקיה (רק הפאפאיה זה שלושה תיקים), שקיותיה, מעיליה, מטריותיה וקוקיותיה מועמסת על האוטו.
היום, אחרי כל סאגת הבוקר המייגעת, עד שתייקנו את כולם בכיסאותיהם (כולל אותנו ואת מטלטלנו המעיקים), אבדו לנו המפתחות של האוטו! פתאום! בדיוק בבוקר שבו הייתה לי ישיבה חשובה. ביותר! (ביותר!!).
אז אחרי שעשינו אנדו לכולם החוצה, שפכנו את תכולת כל המטלטלין על המדרכה, צרחנו על המישמיש שהצחיק את עצמו כל שנייה ב'יא! הנה מצאתי!" (אני מקצרת הליכים, כן? מדובר בעניין של שעה, שעה וחצי בקירוב) - מצאנו אותם (בכיס נסתר בתיק של, לאמשנה של מי. אשה אחת נגיד. זאת שצווחה על כולם הכי חזק שהיא ממהרת).

נו זה הכל בגלל שאני עייפה. אתמול הייתי בהשתלמות בלוקיישן הכי סקסי ביקום (נצרת עילית. ידעתי שתנחשו), ואז למכללה. חזרתי בתשע ושלושים רק כדי לגלות שהאדריכלוש (שלמען ההגינות הגיע עשר דקות לפני) לא הדליק לי את הבוילר. העברתי את הזמן בצפייה ב'מחוברים', תוך עלעול בספר המרתק 'כל מה שרצית ולא העזת לשאול על SPSS'. בסוף נרדמתי. 
חיי הזוהר וכל זה.

לא סתם בחרתי הבוקר ללבוש את מעיל ה'גשש בלש בפעולה'

1984 הגרסה המלבושית

עוד שבוע עמוס בתלבושות יומיות. בזמן שצילמתי על הקיר מולי התהלך לו עכביש אימתני, שחור (מפוספס עם לבן) ושעיר. היות שמיטב משאבי החרדה שלי מושקעים בג'וקים, לא נותרו לי אמוציות מיותרות להשקיע בארכנופוביה, אז התגברתי.

סווטשירט: ברשקה

נעליים: פוראבר 21

ביום שבת טיילנו בשמורת נחל נעמן, שמורה ידידותית למדי למלווים בילדים צעירים, ומשופעת בבעלי כנף. המישמיש הגשים חלום למפגש בלתי אמצעי עם אנפות (ואף עם דיות מצויות ושלדגים לבני חזה ליתר דיוק), הפפאיה התרגשה יותר מהיכולת לרדוף אחרי לוטרות בסבך הקנים שעל הגדה. היה יותר ממשמח לחזור מהטיול (ומהסושי שאחרי) לצלילי מה שהמישמיש מכנה 'פלוצים של כדור הארץ' וגשם.

לסיום מצרפת את הדיסוננס האולטימטיבי: שבת ראשון.

שבת: עם האנפות שלי

ראשון: עם הישיבות צוות שלי

שיחות עם התלמיד י'

אז אחרי שדיווחתי לכם כאן שהמישמיש חושף נטיות של חננה טורבו, אימא שלי שלקחה אותו מבית הספר שלחה לי את צילום המסך הבא:

התלמיד י', התלמיד י' הוא לא ילד בלתי חמוד!

ואחר כך עוד אומרים שהוא בכלל לא דומה לי! הא!
חוץ מזה, אני עדיין מתמידה במסורת ה"חיים, מה זה בכלל??" ומתזזת מהעבודה למכללה, לימי הולדת של הכיתה, ללקנות עוד חולצה של 'תלבושת', כי מי שטוען שקיים חוק פיזיקלי בשם 'שימור החומר' ככל הנראה לא עדכן בכך את מדי התלבושת שנבלעים בתוף המכונה ולא יוצאים משם..מדענים - לתשומת לבכם!
ואם חלילה מפעם לפעם יש לי איזו שעה פנויה, אני מבלה אותה בכתיבת מערכי שיעור/בדיקת מטלות/התכוננות להכתבה עם המישמיש ואם אני ממש מתפנקת, אז בשאיבת השטיח.
בקיצור - זארה, איי מיס יו!
חשוב לי לציין שאני חלילה לא מתלוננת (כן. זו הגרסה הבלתי מתלוננת שלי). לא הייתי רוצה להיות שוב מובטלת!
ובכן, אחרי כמה ימים רצופים של שמלות (איי אם דה דרסס גירל, זוכרים?), הרגשתי שזה טו מאץ' פה לאנשים בעבודה, והופעתי כאן היום ב'נינה פראודמן לוק':

החלטה אמיצה לבוקר: לחשוף יותר מדי פנים

צעיף פאיטים: פול אנד בר (ישן), ז'קט: זארה,

מגפונים: אלדו (ישנים)

התלבושת היומית

שוב החלונות רעדו בלילה בגלל הגשם והרוח, אבל הבוקר התגלה דווקא כדי שמשי וחמים.
 בדרך לעבודה, מצאתי באוטו איזה אוסף סינגלים של דיוויד בואי שסבא וסבתא שלי הביאו לי מארצות הברית כשהייתי בת ארבע עשרה (וינטאג' אמיתי. עניין של כמעט עשרים וחמש שנים), לא יודעת איך ומתי הוא התגלגל לאוטו, אבל זו הייתה מציאה חיננית שהנעימה לי את נסיעת הבוקר במנהרה.

 בוקרת עירונית
והיה גם טרנץ' שלא צולם

התלבושת היומית ועוד קצת

דברים שקורים:

1. הסמסטר התחיל ואני במירוץ מטורף עד לא הגיוני סביב הזנב של עצמי. מלא פרויקטים בעבודה, והשנה גם יש לי שלושה (!!!) קורסים בסמסטר. אני לגמרי לוקחת את זה דיי ביי דיי, ומשתדלת לא לחשוב על כל התקופה (ארבעה חודשים של מחסור חמור בחיים), אבל זה עדיין קשה. בייחוד כשמאז תחילת השנה, לא פתחתי (כמעט אף פעם) מחברת של מישמיש (אבל בכל זאת הוא כבר יודע לקרוא!! ממש!).

2. אגב מישמיש המלך, עכשיו הוא בתקופה של ציפורים, הוא הפך ממש לאנציקלופדיה מהלכת לענייני צפרות, מזהה ומתרגש מכל בעל כנפיים ("אמא תביני, אני מתעניין בציפורים רק כחלק מהתעניינות במדע התעופה" הו. כן, כן בסדר. אפשר את זה ביותר חננה??). בחופש סוכות האחרון, כשכבר אזלו כוחותינו מאטרקציות ושעשועים, נסענו לראות נשרים בכרמל. מישמישון היה ממש על סף דמעות: "זה היום הכי טוב בחיים שלי" (לא להתרגש מדי, בכל פעם שהמילה 'לא' נאמרת בהקשר אליו, מדובר ביום הכי גרוע בחיים שלו ואני "סתם אמא מעצבנת שהורסת לו את החיים". כן, לגמרי מחכה בנשימה עצורה לגיל ההתבגרות). ובפרפרזה על מה שכבר כתבתי עליו פעם: מה לעשות. יש ילדים שמעריצים את כוכבי הפסטיגל, ויש ילדים שמעריצים עיטם לבן זנב (או ראש, לא סגורה על זה).

3. אנשים בעבודה משתמשים בנוכחותי יותר מדי פעמים בביטוי הדוחה "לדלבר את הסחורה". בעעעע. שקית הקאה, מישהו??

4. החורף בהחלט דפק כניסה הבוקר כשהתעוררתי. הרוח הפילה עץ על הבית הסמוך, חבל שלא צילמתי, הגזע שלו נותר פעור וקרוע, וכל החלק העליון עם הענפים והעלים נפל על גג הבית ועל החלונות שלו. בנוסף, הברד השתולל ואיים לשבור את החלונות שלנו. מזל שנרגע עד שיצאנו. חייבת להדגיש, אני לחלוטין לא נמנית על מדוכאי החורף. להפך, אני לוקה דווקא ב'סאני בלוז', בקיצור הבו הבו לי עוד מהחורף הזה מלוא החופן!

5. משהו שלקחתי מהספר 'כיצד תהיי פריזאית היכן שלא תהיי'  - יותר מחמיא לא להסתרק!

לכבוד החורף: פרחים

התלבושת היומית

כמובטח, פתחתי את עונת הסווטשירטים:

סוויטשירט: Pull&Bear

כפי שניתן לראות, אכלתי טוב בברצלונה

וגם, שיר ליום רביעי:

Less Is More?

בלי קשר לכלום (או עם) בימים האחרונים ההשראה ההתלבשותית ובכלל שלי, היא אלישיה פלוריק. כמובן שזה קורה בשל צפייה צפופה למדי ב"אישה הטובה". ודאי שאין לי בנמצא חליפות קוקטיות כשלה (וגם מנעד הבעות הפנים שלי רחב קצת יותר תכלס), אבל עד כמה שמזג האוויר מאפשר לי (והוא מאפשר, בעיקר זה המשרדי הממוזג מדי), אני מתנאה לי בז'קטונים  שאנליים סטייל (עם ג'ינס לא ניסחף, כן?) ונהנית ממראה אצבעותיי משוחות הלק המתקתקות על המקלדת (זה היה נראה הרבה יותר טוב על רקע שיקגו. זה ברור לי. אבל בנמצא רק עיירת פיתוח, סוג של, דרומית לחיפה).

נוף משרדי

בכלל, לאחרונה אני מוצאת את עצמי נאחזת באיזו אג'נדה סביבתית אופנתית, על מנת להצדיק (בפני עצמי בעיקר), מסעות קניות אינטסיביים שאני עורכת בארוני שלי. ויש מציאות לא רעות בכלל! אני לחלוטין מרוצה בחלקי, אפילו שבשנה שעברה עשיתי מכירה עם חברות בגינה, ואווררתי לעצמי חצי ארון, נשארו עוד המון אוצרות נשכחים.
אני ממש מחכה כבר לחורף, שיעמוד השנה מבחינתי בסימן סווטשירטים.

חוץ מזה, חזרתי מברצלונה. זה היה הביקור הראשון שלי בעיר. אימא שלי החליטה לפנק את אחותי ואותי בטיול על חשבונה. קשה להגיד שנחנו, אבל היה כל כך כיף! בין כל האתרים הידועים, ביקרנו גם בביתן ברצלונה. האדריכל השביע אותי שאין מצב שאחזור מברצלונה מבלי לבקר בביתן. ואכן לא התאכזבתי. ביתן ברצלונה תוכנן כביתן הגרמני בתערוכה הבינלאומית של ברצלונה בשנת 1929 על ידי האדריכל מיס ואן דה רואה. מאוחר יותר פירקו אותו והוא שוחזר מחדש לפני כשני עשורים. הביתן מהווה למעשה מופת של עיצוב מודרניסטי מינימליסטי ומוקפד, ובתוכו מוצב גם כיסא ברצלונה המפורסם והאלמותי. את גישתו של מיס ואן דה רואה לאדריכלות ולחיים האסתטיים ובכלל ניתן לתמצת במשפט המזוהה עמו: לס איז מור. כחובבת אסתטיקה יש לי דיאלוג (שלא לומר דיאלקט) ממושך עם האמירה הזאת. בתיאוריה, אני מאוד מתחברת למודרניזם והמינימליזם המוקפד, לניקיון, לזה שאין שום דבר מוגזם ומיותר. לתכליתיות. בפועל, בחיים עצמם, אין דבר שיותר רחוק ממני. שלא מתוך מחשבה ותכנון יוצא שלרוב אני נוקטת בגישת: "זה יפה? יאללה, תעמיסי". מינמיליזם זו תמיד מין מטרה נשאפת ולא מושגת עבורי.

קצת תמונות מהעיר, ללא ביתן ברצלונה דווקא:

אז מה עוד עשיתי בברצלונה מלבד האובייס? המלון שלנו נמצא בפינת הרחוב המקסים Passige de la Garcia וכיכר קטלוניה (במין רחובונצ'יק קטנטן), החדר היה בקומה החמישית הגבוהה היחסית. מול חלוני הייתה לי האפשרות לתצפית מתמשכת על המתרחש בתחנת הרדיו 'רדיו ברצלונה' שפעלה בכל שעות היום והלילה, וכמה שהיא רחשה וגעשה באקשן לילי מסוגים שונים.. (לא מה שאתם חושבים). היה כיף!

התלבושת היומית

אין לי ממש כוח לכתוב שום דבר, סתם עוד יום שמקרב אותנו לסוף השבוע וזה נחמד. 
כמובן שהיה יכול להיות נחמד יותר לולא הייתי נדרשת להתמודד עם כמויות אינסופיות של נרפות שכלית
במינונים שונים. כנראה שבכל זאת, איי וויל סרבייב.

חבל רק שבעבודה הנוכחית אין לי אפילו בשירותים מראה אחת שנורמלי להצטלם בה

סיפורים קטנים על סיפורים

בזמן האחרון פוקדים אותי נדודי שינה מזן טורדני במיוחד. אני לא הולכת לישון, אלא פשוט נטרקת לתוך השינה בעייפות זדונית, מפילה. מקץ שעתיים או שלוש פשוט מקיצה לי באמתלה כלשהי (הפפאיה פועה מתוך שינה או משהו בסגנון), וזהו. לא מצליחה להירדם. כאחרונת הזקנות הנרגנות. 
לפני כמה ימים הצטרף אליי האדריכל ליקיצה האמצע לילית, וכך נהמנו זו לזה משעה שלוש לפנות בוקר 'אוף, אוף אוף', תוך שאנחנו מתהפכים במיטה, פותחים את המזגן, מכבים את המזגן, שומטים את השמיכה או מתכסים עד מעל לראש בהפגנתיות. עד שוויתרנו וקמנו.

חוץ מזה שסוף סוף תם לו אוגוסט!!! 
ליווינו את מישמשון לכיתה א' וזה היה מרגש באמת. אין מקום לציניות. כי כמו שעירית לינור כתבה על זה בפייסבוק, אין דבר יפה, מרגש ומלא תקווה, עתיד עם רגליים (קטנות!) מילדי כיתה א.
ילדה מכיתה ו' הגיעה בבוקר לקחת אותו מהבית, היה לה קצת אטיטיוד, איך לומר. גיל ההתבגרות או משהו אחר. "זה מישמיש" קרקרנו לעברה בהתרגשות, והיא פשוט נטלה את ידו הזעירה בתכלתיות והתחילה לצעוד. הוא לא הספיק להביע שום עמדה בנידון (מה פתאום שיצעד יד ביד עם ילדה זרה וגבוהה שאפילו לא אמרה לו את שמה), מסמיק ומהסס הוא פשוט נתן לה להוביל אותו, תוך שהיא עונה על שאלותינו הסקרניות ומתמסרת בעל כורחה להבזקי המצלמות (אני על האייפון הוא על ה-SLR) כאחרונת האנה סמיתיות של נוטינג היל המדומיינת והקרתנית שבה אנו גרים. אחר כך הייתה תהלוכה, היו בלונים, טקסים ומצגות וזכיתי להציץ במישמיש ממלמל את "התקווה" ועומד דום (מאיפה זה הגיע???), זה היה מוזר ומהפנט. מישמיש ב"מערכת".

ומי תמיד בראש???

לפני כל זה, עוד בדמדומי אוגוסט צפיתי בעונה החמישית של אוף ספרינג, המתורגמת בעילגות כ'אהבה מלידה'. אני מתה על סדרות אוסטרליות בכלל ועל זו בפרט. למרות שיש לה את הרגעים החלשים שלה (העונה הקודמת, הרביעית הייתה איומה), היא פשוט סדרה כייפית, ואני לגמרי מאוהבת בנינה פראודמן על שלל המחוות הנוירוטיות שלה ועל האאוטפיטים מרובבי הצעיפונים והחצאיות הארוכות שלה. היא לחלוטין בעיני מה שאיאן מקיואן היה מכנה 'מקסימה ללא דופי בכל הסולמות והמפתחות של המנעד החברתי'. ובכלל, בכל בני פראודמן המטורללים בדרכם הנוספים. בקיצור אז צפיתי בעונה הזאת באורח די בולמי, אבל נהניתי.

הפראודמנים

והייתה לי יום הולדת, האדריכל ואני לא חגגנו במיוחד (בגילנו..), סתם נסענו לעיר התחתית בחיפה שמנסה לאחרונה להתחפש לסוהו/ברלין/פלורנטין בניינטיז, אבל באותו ערב התחפושת הלמה אותה מאוד. היה כיף. שתינו בירה, הסתובבנו בגלריות של אמנות דיגיטלית וסטודיואים של מעצבי אופנה שנשארו פתוחים בלילה בשביל השואו, שמענו ג'אז ברחובות (לא אוהבת) וגם את גבע אלון. 
לרגל יום הולדתי ובשם הניינטיז, רכשתי לעצמי ג'קט ג'ינס חדש במנגו, הקודם שקניתי בתאילנד לפני ארבע עשרה שנים כבר מיצה את עצמו ואני מרוצה מאוד מהג'קט החדש (מה גם שאחרי הנחת יום ההולדת של מנגו יצא שכמעט לא שילמתי עליו). בהזדמנות אציג אותו כאן.

ה'קרטל'