But make it gracefully? 49 - המדריך השבור

ספוילר: אין כאן קו נרטיבי יפה

כשיותם היה בכיתה א׳, כל מה שעניין אותו היו בעלי כנף; ציפורים, עופות, וכל מה שביניהם. אני לא יודעת מאיפה זה הגיע לו. זה לא היה נטוע בשום הקשר משפחתי, אפילו לא ברמז. לא צפינו בציפורים, לא טיילנו עם משקפות, לא היה לנו סבא אורניתולוג. זו הייתה אובססיה של ממש ששטפה את הבית.

הוא ידע לדקלם את מגדיר ציפורי ארצנו בעל פה. שמות, תיאורים, פרטים שלא היה לי שום מושג מה עושים איתם. אבל מה שבאמת היה במוקד העניין שלו הייתה מוטת הכנפיים. לא הצבע, לא השירה, לא הסיפור (הרומנטי) של הנדידה, אלא המרחק. המספר. כמה רחוק נפרשות הכנפיים כשהציפור באמת פותחת אותן.

אני זוכרת למשל את ההתרגשות שלו סביב האלבטרוס או העזנייה השחורה, את האופן שבו הוא ניסה להסביר לי, שוב ושוב, כמה לא נתפס הגודל. לא “ציפור גדולה”, אלא מוטת כנפיים שאי אפשר לדמיין בלי להפעיל את הגוף. הוא הדביק אותי בהתלהבות, למרות שלא לגמרי הבנתי מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה.

המושג הזה, מוטת כנפיים, עולה אצלי שוב עכשיו, כשאני מנסה לבחון את משמעות הגיל בהקשר הרחב יותר של חיים. כשאלה די קרה: מה בעצם נמדד? מה מתרחב? מה מצטמצם? ואיפה בכלל נכון למדוד.

כי נדמה לי שבמשך הרבה שנים מדדתי את עצמי לפי דברים אחרים לגמרי. לפי שליטה, לפי צמצום, לפי כמה אני מצליחה לא לבלוט יותר מדי. יש בי עדיין נטייה לתפוס פחות מקום, גם בגוף, פיזית, וגם בנוכחות, בדיבור, בדרישה. יש בי עדיין אותה הפרעת אכילה חמודה, חיית מחמד עיקשת. מסטיק שנדבק לנעלי הנפש שלי, שגם אחרי ששמתי בפריזר ועקבתי אחרי כל הטיפים הנכונים, לא באמת מצליחה להסיר. היא לא דרמטית בכלל (ההפרעה המחמדית) אבל היא תמיד שם, מזכירה בעקיפין שההקטנה היא אזור מוכר לשהות בו.

ובתוך זה, יש גם בוז. בוז כללי כלפי אי אלו, שאני מזהה בלי קושי כהסוואה לא מאוד מתוחכמת לבוז עצמי. זה לא רגש מרשים, ולא כזה שאני גאה בו, והוא גם לא מתוחכם. הוא פשוט קיים. והוא מביך. בעיקר אותי. כי הוא מסגיר שיש מקומות שבהם אני עדיין לא מרשה לעצמי להתרחב, ומעדיפה להפנות החוצה משהו שאני לא רוצה להחזיק בפנים.

ואולי לכן מוטת הכנפיים חוזרת עכשיו. כי היא לא מדברת על גובה ולא על מהירות, אלא על רוחב. על כמה מקום יש ליצור כשהוא באמת פותח את עצמו. לא כדי להמריא, או כדי לברוח, אלא פשוט כי זו הצורה שלו. מוטת כנפיים לא מבטיחה תעופה, היא רק תוחמת את מרחב האפשרות.

כשאני חושבת על גיל 49, אני לא חושבת על הגעה ליעד כלשהו, לא על חוכמה סדורה, ולא על איזו עוגה שהתייצבה בצאתה מהתנור. אני חושבת על זה שהמעברים בחיי קורים גם (ואולי בעיקר) כשאני לא מודעת אליהם, או מקדישה להם תשומת לב. על תחושה מתמשכת שהחיים חולפים על פני, שאני מזהה שינויים רק בדיעבד, כאילו הייתי נוכחת חלקית בלבד. אולי בגלל זה אף פעם לא באמת עצרתי לשאול מהי מוטת הכנפיים שלי, והתעכבתי יתר על המידה על כמה אני מצליחה לא להפריע (למי? למה?)

ייתכן כי זה כל העניין עכשיו. לא להפוך את הגיל למדריך, בטח לא לטוטריאל. אלא למשהו שבור, שמוכן לשאול שאלות לא אלגנטיות. לא איך להיראות טוב יותר, אלא כמה מקום אני מוכנה לתפוס. לא אם אני עפה, אלא אם אני מרשה לעצמי לפתוח כנפיים בכלל, גם אם אין לי מושג לאיזו מטרה.

מוטת כנפיים, בסוף, היא לא אידיאל. היא נתון. היא לא שואלת אם זה יפה או ראוי. היא פשוט קיימת. ואולי בגיל הזה, עם כל הנוזליות והנוקשות (הגיל הופך אותי לספציפית להחריד וחסרת סבלנות באופן קיצוני – וסבלנות היא לא משאב שהגעתי איתו לעולם מלכתחילה), עם כל הלופים שלא נפתרו ועם כל המודעות שלא תמיד מתורגמת לנוכחות, השאלה שמעסיקה אותי באמת היא לא איך לדלג בקלילות ובחן לשלב הבא בחיים (מה לי וללדלג, מה לי ולקלילות), השאלה פשוטה יותר ופחות מחמיאה: כמה רחוק אני מוכנה להיפָּרֵשׂ, גם אם אין לי שום כוונה להמריא.