ראשית הבהרה: אני מודעת לכך שנעלמתי מהנוף בחודשים האחרונים ואני שואפת (ויותר מכך) לשוב לאלתר. עד שאשוב, מצאתי לנכון להציג כאן פוסט שכתבתי לפני כמה חודשים טובים ובחרתי אז לא לפרסם. בינתיים עברנו (בין היתר) דירה, כך שזהו פוסט בעל ערך נוסטלגי בהחלט. והרי הטקסט לפניכם כהוויתו:
אני מגדירה את עצמי כפריקית אמיתית של עיצוב. באופן כללי, אסתטיקה זה ערך מאוד חשוב בעיני וזה נכון מאז שהייתי ילדה. גדלתי בבית להורים חובבי עיצוב ואמנות, ואת מה ששאבתי מהם שידרגתי לדרגת אהבה אמיתית, שהדבר היחיד המפריד ביני לבין יישום מלא ומספק שלה הוא חשבון הבנק שלי.
כבר בילדותי הייתי מוטרדת מאוד מסוגיות של עיצוב החדר ושיגעתי את ההורים שלי עם הפאזות הדקורטיביות שחוויתי. למשל, הייתה הפעם ההיא שהחלטתי לכסות את כל קירות החדר שלי בשקיות (??!!$%^#@), או כשהחלטתי בכיתה ד' שאני רוצה חדר ורוד וחמוד, חמוד, חמוד והטרפתי בבקשות את הנגר שהיה אמון על הביצוע. השיא היה כשהפסדתי את הטיול השנתי בתיכון, כיוון שבדיוק בסוף השבוע שלפני, בשישי בערב, כשההורים שלי יצאו לאנשהו, החלטתי שאני חייבת חייבת לשנע את מיטת העץ הכבדה שלי, למיקום אחר בחדר, והמיטה כולה נפלה לי על האצבע וריסקה אותה, כך שביליתי את הלילה במיון. יחד עם זאת, מצחיק אותי להיזכר שבשנות נעוריי, שאבתי את מרב ההשראה העיצובית שלי, לא לא מספרו של לה קורבוזייה 'על האדריכלות', כי אם מן הספר המופתי מ-12 עד 16 של ברברה לידיקה, שבו הפרק כיצד תעצבי את חדרך (או משהו בסגנון), השפיע עלי עמוקות.
לאור כל זאת, אין להתפלא אפוא, שבחרתי ללהק לתפקיד בעלי אדריכל (לא שיערתי בנפשי עד כמה נכונה הקלישאה ההיא על הסנדלר ההוא), וכתחביב זוגי, פיתחנו מומחיות יוצאת מן הכלל בתחום של "הצצה לבתים מבעד לחלונות" (דירה אהובה במיוחד בתל אביב: רוטשילד 115 קומה ראשונה, צד שמאל).
בקיצור, למרות שמרחב המחיה שלנו רחוק מזה שאנחנו שואפים אליו, בכל זאת הוא אומר לא מעט עלינו.
אני מגדירה את עצמי כפריקית אמיתית של עיצוב. באופן כללי, אסתטיקה זה ערך מאוד חשוב בעיני וזה נכון מאז שהייתי ילדה. גדלתי בבית להורים חובבי עיצוב ואמנות, ואת מה ששאבתי מהם שידרגתי לדרגת אהבה אמיתית, שהדבר היחיד המפריד ביני לבין יישום מלא ומספק שלה הוא חשבון הבנק שלי.
כבר בילדותי הייתי מוטרדת מאוד מסוגיות של עיצוב החדר ושיגעתי את ההורים שלי עם הפאזות הדקורטיביות שחוויתי. למשל, הייתה הפעם ההיא שהחלטתי לכסות את כל קירות החדר שלי בשקיות (??!!$%^#@), או כשהחלטתי בכיתה ד' שאני רוצה חדר ורוד וחמוד, חמוד, חמוד והטרפתי בבקשות את הנגר שהיה אמון על הביצוע. השיא היה כשהפסדתי את הטיול השנתי בתיכון, כיוון שבדיוק בסוף השבוע שלפני, בשישי בערב, כשההורים שלי יצאו לאנשהו, החלטתי שאני חייבת חייבת לשנע את מיטת העץ הכבדה שלי, למיקום אחר בחדר, והמיטה כולה נפלה לי על האצבע וריסקה אותה, כך שביליתי את הלילה במיון. יחד עם זאת, מצחיק אותי להיזכר שבשנות נעוריי, שאבתי את מרב ההשראה העיצובית שלי, לא לא מספרו של לה קורבוזייה 'על האדריכלות', כי אם מן הספר המופתי מ-12 עד 16 של ברברה לידיקה, שבו הפרק כיצד תעצבי את חדרך (או משהו בסגנון), השפיע עלי עמוקות.
לאור כל זאת, אין להתפלא אפוא, שבחרתי ללהק לתפקיד בעלי אדריכל (לא שיערתי בנפשי עד כמה נכונה הקלישאה ההיא על הסנדלר ההוא), וכתחביב זוגי, פיתחנו מומחיות יוצאת מן הכלל בתחום של "הצצה לבתים מבעד לחלונות" (דירה אהובה במיוחד בתל אביב: רוטשילד 115 קומה ראשונה, צד שמאל).
בקיצור, למרות שמרחב המחיה שלנו רחוק מזה שאנחנו שואפים אליו, בכל זאת הוא אומר לא מעט עלינו.
