שיחות עם התלמיד י'

אז אחרי שדיווחתי לכם כאן שהמישמיש חושף נטיות של חננה טורבו, אימא שלי שלקחה אותו מבית הספר שלחה לי את צילום המסך הבא:

התלמיד י', התלמיד י' הוא לא ילד בלתי חמוד!

ואחר כך עוד אומרים שהוא בכלל לא דומה לי! הא!
חוץ מזה, אני עדיין מתמידה במסורת ה"חיים, מה זה בכלל??" ומתזזת מהעבודה למכללה, לימי הולדת של הכיתה, ללקנות עוד חולצה של 'תלבושת', כי מי שטוען שקיים חוק פיזיקלי בשם 'שימור החומר' ככל הנראה לא עדכן בכך את מדי התלבושת שנבלעים בתוף המכונה ולא יוצאים משם..מדענים - לתשומת לבכם!
ואם חלילה מפעם לפעם יש לי איזו שעה פנויה, אני מבלה אותה בכתיבת מערכי שיעור/בדיקת מטלות/התכוננות להכתבה עם המישמיש ואם אני ממש מתפנקת, אז בשאיבת השטיח.
בקיצור - זארה, איי מיס יו!
חשוב לי לציין שאני חלילה לא מתלוננת (כן. זו הגרסה הבלתי מתלוננת שלי). לא הייתי רוצה להיות שוב מובטלת!
ובכן, אחרי כמה ימים רצופים של שמלות (איי אם דה דרסס גירל, זוכרים?), הרגשתי שזה טו מאץ' פה לאנשים בעבודה, והופעתי כאן היום ב'נינה פראודמן לוק':

החלטה אמיצה לבוקר: לחשוף יותר מדי פנים

צעיף פאיטים: פול אנד בר (ישן), ז'קט: זארה,

מגפונים: אלדו (ישנים)

התלבושת היומית

שוב החלונות רעדו בלילה בגלל הגשם והרוח, אבל הבוקר התגלה דווקא כדי שמשי וחמים.
 בדרך לעבודה, מצאתי באוטו איזה אוסף סינגלים של דיוויד בואי שסבא וסבתא שלי הביאו לי מארצות הברית כשהייתי בת ארבע עשרה (וינטאג' אמיתי. עניין של כמעט עשרים וחמש שנים), לא יודעת איך ומתי הוא התגלגל לאוטו, אבל זו הייתה מציאה חיננית שהנעימה לי את נסיעת הבוקר במנהרה.

 בוקרת עירונית
והיה גם טרנץ' שלא צולם

התלבושת היומית ועוד קצת

דברים שקורים:

1. הסמסטר התחיל ואני במירוץ מטורף עד לא הגיוני סביב הזנב של עצמי. מלא פרויקטים בעבודה, והשנה גם יש לי שלושה (!!!) קורסים בסמסטר. אני לגמרי לוקחת את זה דיי ביי דיי, ומשתדלת לא לחשוב על כל התקופה (ארבעה חודשים של מחסור חמור בחיים), אבל זה עדיין קשה. בייחוד כשמאז תחילת השנה, לא פתחתי (כמעט אף פעם) מחברת של מישמיש (אבל בכל זאת הוא כבר יודע לקרוא!! ממש!).

2. אגב מישמיש המלך, עכשיו הוא בתקופה של ציפורים, הוא הפך ממש לאנציקלופדיה מהלכת לענייני צפרות, מזהה ומתרגש מכל בעל כנפיים ("אמא תביני, אני מתעניין בציפורים רק כחלק מהתעניינות במדע התעופה" הו. כן, כן בסדר. אפשר את זה ביותר חננה??). בחופש סוכות האחרון, כשכבר אזלו כוחותינו מאטרקציות ושעשועים, נסענו לראות נשרים בכרמל. מישמישון היה ממש על סף דמעות: "זה היום הכי טוב בחיים שלי" (לא להתרגש מדי, בכל פעם שהמילה 'לא' נאמרת בהקשר אליו, מדובר ביום הכי גרוע בחיים שלו ואני "סתם אמא מעצבנת שהורסת לו את החיים". כן, לגמרי מחכה בנשימה עצורה לגיל ההתבגרות). ובפרפרזה על מה שכבר כתבתי עליו פעם: מה לעשות. יש ילדים שמעריצים את כוכבי הפסטיגל, ויש ילדים שמעריצים עיטם לבן זנב (או ראש, לא סגורה על זה).

3. אנשים בעבודה משתמשים בנוכחותי יותר מדי פעמים בביטוי הדוחה "לדלבר את הסחורה". בעעעע. שקית הקאה, מישהו??

4. החורף בהחלט דפק כניסה הבוקר כשהתעוררתי. הרוח הפילה עץ על הבית הסמוך, חבל שלא צילמתי, הגזע שלו נותר פעור וקרוע, וכל החלק העליון עם הענפים והעלים נפל על גג הבית ועל החלונות שלו. בנוסף, הברד השתולל ואיים לשבור את החלונות שלנו. מזל שנרגע עד שיצאנו. חייבת להדגיש, אני לחלוטין לא נמנית על מדוכאי החורף. להפך, אני לוקה דווקא ב'סאני בלוז', בקיצור הבו הבו לי עוד מהחורף הזה מלוא החופן!

5. משהו שלקחתי מהספר 'כיצד תהיי פריזאית היכן שלא תהיי'  - יותר מחמיא לא להסתרק!

לכבוד החורף: פרחים

התלבושת היומית

כמובטח, פתחתי את עונת הסווטשירטים:

סוויטשירט: Pull&Bear

כפי שניתן לראות, אכלתי טוב בברצלונה

וגם, שיר ליום רביעי:

Less Is More?

בלי קשר לכלום (או עם) בימים האחרונים ההשראה ההתלבשותית ובכלל שלי, היא אלישיה פלוריק. כמובן שזה קורה בשל צפייה צפופה למדי ב"אישה הטובה". ודאי שאין לי בנמצא חליפות קוקטיות כשלה (וגם מנעד הבעות הפנים שלי רחב קצת יותר תכלס), אבל עד כמה שמזג האוויר מאפשר לי (והוא מאפשר, בעיקר זה המשרדי הממוזג מדי), אני מתנאה לי בז'קטונים  שאנליים סטייל (עם ג'ינס לא ניסחף, כן?) ונהנית ממראה אצבעותיי משוחות הלק המתקתקות על המקלדת (זה היה נראה הרבה יותר טוב על רקע שיקגו. זה ברור לי. אבל בנמצא רק עיירת פיתוח, סוג של, דרומית לחיפה).

נוף משרדי

בכלל, לאחרונה אני מוצאת את עצמי נאחזת באיזו אג'נדה סביבתית אופנתית, על מנת להצדיק (בפני עצמי בעיקר), מסעות קניות אינטסיביים שאני עורכת בארוני שלי. ויש מציאות לא רעות בכלל! אני לחלוטין מרוצה בחלקי, אפילו שבשנה שעברה עשיתי מכירה עם חברות בגינה, ואווררתי לעצמי חצי ארון, נשארו עוד המון אוצרות נשכחים.
אני ממש מחכה כבר לחורף, שיעמוד השנה מבחינתי בסימן סווטשירטים.

חוץ מזה, חזרתי מברצלונה. זה היה הביקור הראשון שלי בעיר. אימא שלי החליטה לפנק את אחותי ואותי בטיול על חשבונה. קשה להגיד שנחנו, אבל היה כל כך כיף! בין כל האתרים הידועים, ביקרנו גם בביתן ברצלונה. האדריכל השביע אותי שאין מצב שאחזור מברצלונה מבלי לבקר בביתן. ואכן לא התאכזבתי. ביתן ברצלונה תוכנן כביתן הגרמני בתערוכה הבינלאומית של ברצלונה בשנת 1929 על ידי האדריכל מיס ואן דה רואה. מאוחר יותר פירקו אותו והוא שוחזר מחדש לפני כשני עשורים. הביתן מהווה למעשה מופת של עיצוב מודרניסטי מינימליסטי ומוקפד, ובתוכו מוצב גם כיסא ברצלונה המפורסם והאלמותי. את גישתו של מיס ואן דה רואה לאדריכלות ולחיים האסתטיים ובכלל ניתן לתמצת במשפט המזוהה עמו: לס איז מור. כחובבת אסתטיקה יש לי דיאלוג (שלא לומר דיאלקט) ממושך עם האמירה הזאת. בתיאוריה, אני מאוד מתחברת למודרניזם והמינימליזם המוקפד, לניקיון, לזה שאין שום דבר מוגזם ומיותר. לתכליתיות. בפועל, בחיים עצמם, אין דבר שיותר רחוק ממני. שלא מתוך מחשבה ותכנון יוצא שלרוב אני נוקטת בגישת: "זה יפה? יאללה, תעמיסי". מינמיליזם זו תמיד מין מטרה נשאפת ולא מושגת עבורי.

קצת תמונות מהעיר, ללא ביתן ברצלונה דווקא:

אז מה עוד עשיתי בברצלונה מלבד האובייס? המלון שלנו נמצא בפינת הרחוב המקסים Passige de la Garcia וכיכר קטלוניה (במין רחובונצ'יק קטנטן), החדר היה בקומה החמישית הגבוהה היחסית. מול חלוני הייתה לי האפשרות לתצפית מתמשכת על המתרחש בתחנת הרדיו 'רדיו ברצלונה' שפעלה בכל שעות היום והלילה, וכמה שהיא רחשה וגעשה באקשן לילי מסוגים שונים.. (לא מה שאתם חושבים). היה כיף!

התלבושת היומית

אין לי ממש כוח לכתוב שום דבר, סתם עוד יום שמקרב אותנו לסוף השבוע וזה נחמד. 
כמובן שהיה יכול להיות נחמד יותר לולא הייתי נדרשת להתמודד עם כמויות אינסופיות של נרפות שכלית
במינונים שונים. כנראה שבכל זאת, איי וויל סרבייב.

חבל רק שבעבודה הנוכחית אין לי אפילו בשירותים מראה אחת שנורמלי להצטלם בה

סיפורים קטנים על סיפורים

בזמן האחרון פוקדים אותי נדודי שינה מזן טורדני במיוחד. אני לא הולכת לישון, אלא פשוט נטרקת לתוך השינה בעייפות זדונית, מפילה. מקץ שעתיים או שלוש פשוט מקיצה לי באמתלה כלשהי (הפפאיה פועה מתוך שינה או משהו בסגנון), וזהו. לא מצליחה להירדם. כאחרונת הזקנות הנרגנות. 
לפני כמה ימים הצטרף אליי האדריכל ליקיצה האמצע לילית, וכך נהמנו זו לזה משעה שלוש לפנות בוקר 'אוף, אוף אוף', תוך שאנחנו מתהפכים במיטה, פותחים את המזגן, מכבים את המזגן, שומטים את השמיכה או מתכסים עד מעל לראש בהפגנתיות. עד שוויתרנו וקמנו.

חוץ מזה שסוף סוף תם לו אוגוסט!!! 
ליווינו את מישמשון לכיתה א' וזה היה מרגש באמת. אין מקום לציניות. כי כמו שעירית לינור כתבה על זה בפייסבוק, אין דבר יפה, מרגש ומלא תקווה, עתיד עם רגליים (קטנות!) מילדי כיתה א.
ילדה מכיתה ו' הגיעה בבוקר לקחת אותו מהבית, היה לה קצת אטיטיוד, איך לומר. גיל ההתבגרות או משהו אחר. "זה מישמיש" קרקרנו לעברה בהתרגשות, והיא פשוט נטלה את ידו הזעירה בתכלתיות והתחילה לצעוד. הוא לא הספיק להביע שום עמדה בנידון (מה פתאום שיצעד יד ביד עם ילדה זרה וגבוהה שאפילו לא אמרה לו את שמה), מסמיק ומהסס הוא פשוט נתן לה להוביל אותו, תוך שהיא עונה על שאלותינו הסקרניות ומתמסרת בעל כורחה להבזקי המצלמות (אני על האייפון הוא על ה-SLR) כאחרונת האנה סמיתיות של נוטינג היל המדומיינת והקרתנית שבה אנו גרים. אחר כך הייתה תהלוכה, היו בלונים, טקסים ומצגות וזכיתי להציץ במישמיש ממלמל את "התקווה" ועומד דום (מאיפה זה הגיע???), זה היה מוזר ומהפנט. מישמיש ב"מערכת".

ומי תמיד בראש???

לפני כל זה, עוד בדמדומי אוגוסט צפיתי בעונה החמישית של אוף ספרינג, המתורגמת בעילגות כ'אהבה מלידה'. אני מתה על סדרות אוסטרליות בכלל ועל זו בפרט. למרות שיש לה את הרגעים החלשים שלה (העונה הקודמת, הרביעית הייתה איומה), היא פשוט סדרה כייפית, ואני לגמרי מאוהבת בנינה פראודמן על שלל המחוות הנוירוטיות שלה ועל האאוטפיטים מרובבי הצעיפונים והחצאיות הארוכות שלה. היא לחלוטין בעיני מה שאיאן מקיואן היה מכנה 'מקסימה ללא דופי בכל הסולמות והמפתחות של המנעד החברתי'. ובכלל, בכל בני פראודמן המטורללים בדרכם הנוספים. בקיצור אז צפיתי בעונה הזאת באורח די בולמי, אבל נהניתי.

הפראודמנים

והייתה לי יום הולדת, האדריכל ואני לא חגגנו במיוחד (בגילנו..), סתם נסענו לעיר התחתית בחיפה שמנסה לאחרונה להתחפש לסוהו/ברלין/פלורנטין בניינטיז, אבל באותו ערב התחפושת הלמה אותה מאוד. היה כיף. שתינו בירה, הסתובבנו בגלריות של אמנות דיגיטלית וסטודיואים של מעצבי אופנה שנשארו פתוחים בלילה בשביל השואו, שמענו ג'אז ברחובות (לא אוהבת) וגם את גבע אלון. 
לרגל יום הולדתי ובשם הניינטיז, רכשתי לעצמי ג'קט ג'ינס חדש במנגו, הקודם שקניתי בתאילנד לפני ארבע עשרה שנים כבר מיצה את עצמו ואני מרוצה מאוד מהג'קט החדש (מה גם שאחרי הנחת יום ההולדת של מנגו יצא שכמעט לא שילמתי עליו). בהזדמנות אציג אותו כאן.

ה'קרטל'