אמרו את זה קודם

במקור, עת פתחתי את הבלוג, זה היה אמור להיות בלוג שיעסוק באופנה, שייתן לי אפשרות לבטא פן שלתחושתי פחות לגיטימי לי לבטא ולדבר עליו. מאז,  יוצא שאני משום מה פחות ופחות עוסקת פה בזה. אז הנה, פוסט שאמור  להחזיר אותי להארד של הקור המלבושי.
כמו שאני חווה את זה כשאני הולכת ברחוב, (ולא רק בפריפריה, ממש לא) ההתלבשות היא משהו שנהוג לעשות או 'על הדרך' או באופן מובחן, נפרד מהחיים עצמם, וזה בא לידי ביטוי בתוצאה הסופית. החיים האסתטיים הם לא משהו בעל ערך ולא מאפיינים את התרבות שסביבי בשום צורה ואופן. אני לא מתכוונת להיכנס לסיבות, לשורשים של זה ואני בטח גם לא מגלה תגלית מרעישה, זה נושא שדובר ונלעס מזוויות שונות ורבות לא אחת.

כל הנושא הזה משפיע מאוד על החיים שלי, קודם כל עקב עיסוקו של בן הזוג שלי (היי, אני אמורה להתפרנס מאסתטיקה), ככה שאני בעצם חווה את זה בסראונד. מכל הכיוונים.
מצחיק, שאין לי ספק שאחת הסיבות בגללה בחרתי את האדריכל לבעל הייתה העיסוק שלו בתחום העיצוב. תמיד נמשכתי לכל מה שכרוך ביופי ובנראות. הנושא הזה, כאמור, תופס חלק נכבד במודעות שלי, במחשבות שלי. קשה לי לחיות בסביבה שאני חווה כמכוערת ומוזנחת. אבל, האדריכל ואני חלוקים בינינו ברמות כה עמוקות ביחס למושגי היופי שהם חלק כל כך חשוב בחיים של שנינו, ויש טראגיות מסוימת בזה שאנחנו נאלצים לחלוק מרחב מחיה משותף ושאנחנו בני זוג בכלל. כך למשל, הוא חושב שאני בכלל לא יודעת להתלבש ושונא כל חפץ שאני רוכשת הביתה וההפך. באסוש. פשוט כי אני דווקא מרגישה כל כך ממוקדת בתחום הזה.
 באופן כללי, החיים שלי כאדם מבוגר מרגישים לי הרבה פעמים כאוטיים ומבהילים ("ג'יזס, אני אמורה לטפל בילדים האלה??? אני המבוגרת האחראית מקבלת ההחלטות?? לאאאאאאא), פשוט גדול עליי להסתדר בעולם, והמקום האסתטי הוא בעצם המקום היחידי שיש לי לגביו סוג מסוים של וודאות. אז זה משעשע.. אותי (האדריכל לוקח את זה יותר קשה).
בקיצור,  אני אוהבת מאוד לקרוא טקסטים של נשים מתלבשות, בלוגים כמובן, וגם ראיונות עם כל מיני נשים מעניינות.
אחד הטקסטים שקראתי פעם ואני ממש מרגישה שהכי מבטא את איך שאני בוחרת להתלבש הוא זה:

קרן מור בראיון ל"את" ב- 12/06/11:


איך היית מגדירה את הסגנון שלך? 

"אני אוהבת דברים שהם מאוד ספציפיים, שיש בהם אמירה, בחירה, שיכולים להיות קלילים וגם להיראות ספונטניים. אני חושבת שלהתלבש זה לבחור. לפעמים זה בא לי בקלות, לפעמים אני מקדישה לזה יותר זמן. חשוב לי שזה קודם כל יתאים לי ושיהיה בזה הומור. זה צריך להיראות טוב, אבל לא בצורת סט, אלא שיהיה בזה קצב, שתהיה בזה קומפוזיציה. 

"לפעמים בא לי לעשות מעצמי דמות, אז אני משתמשת בבגדים. זה יכול להיות נועז או שמרני ואפילו פרחי. אבל זה יותר קריצות שלי לעצמי. זה מעסיק אותי. אני מקווה שזה לא מעסיק אותי באופן חולני כמו כשאני עובדת על דמות. כשזה נהיה אובססיבי צריך לטפל בזה עם כדורים. אצלי זה חלק מאישיות, חלק מהדרך שלי לבטא את עצמי". 

 כל מילה בסלע. כאילו אני אמרתי.

מבחינת האדריכל, אני רק יכולה להגיד שהוא תמיד מעדיף בגדים שהם 'סטרייט פורוורד', בלי הומור, בלי התחכמויות ובלי שום ניסיון לאמירה (מבחינתו, אמירה זה למכוערות). גופייה ושורטס וזהו. מקסימום שמלה שחורה. אצלי תמיד יש סיפור, שמתכתב עם המון דברים שלא נמצאים על פני השטח, ולרוב יש מחשבה מאחורי ההתלבשות.  גם אם בסוף זה יוצא אגבי. זה לא.

While we are on the subject #רקאומרת

שנאות קטנות

המיזוגניה פוגשת אותי לפעמים (אבל רק כחלק ממיזנתרופיה כללית שאני מטפחת)
כרגע על הפרק:
1. נשים שרצות (כולל חברות). כל אלו שבתיכון בקושי הצליחו לגמוע יחד איתי את האלפיים מטר העלובים לבגרות, דופקות עכשיו עשרה קילומטרים בלי למצמץ. אחרי לידה.
2. נשים שמבשלות (רק) אוכל בריא לילדים (והילדים אוכלים). אלו שלא נכנס אליהן הביתה חלב פרה, שהילדים שלהן אוכלים רק קציצות עדשים שחורות (אורגניות) ושותים שייק ירוק, ולקינוח טורפים עוגה (בלי ביצים) מקמח כוסמין.
3. נשים שרצות ומבשלות אוכל בריא. חברתי הטובה. רררר
חשה נבגדת.

שישי בערב

סוף השבוע תופס אותנו בתשישות בלתי ניתנת למיצוי נאות. האדריכל עבד בשבועות האחרונים על תחרות (לווילה!תחרות אדריכלים, לאן הגענו???), ואני עם הדיי ג'וב והסטודנטים שחולבים כל בדל של תירוץ פסאודו עד לא לגיטימי על מנת לזכות בעוד כמה ימי איחור בהגשה (ז' שהמרואיינת שלך יועצת חינוכית בבית ספר מדוכדכת מהמלחמה ולא יכולה להתראיין. לראיון שהיית אמורה לבצע לפני שלושה חודשים ולא בדיו דיי של ההגשה, הכוונה אלייך. בין היתר) ודיקן הסטודנטים שמאפשר להם את זה, וגם המהגרים שלי שמוציאים ממני כל חשק לחיות כי שום דבר שהם אמרו לא מסתדר עם שום דבר ולא מתחבר לשום אמירה על כלום. והילדים שמשעמם להם בבית וחם להם בחוץ ואמא שלהם שונאת ים וחול ובריכות באוגוסט (הפיפי. הפיפי).
כל אלו הובילו אותנו ליפול בערב שישי למיטה (אה והמלחמה. לא שכחתי.מנסה להתעלם) ולייחל לראות משהו נורמלי בטלוויזיה.
יצא לנו טוב, נפלנו במקרה על הסרט על ביל קנינגהם, צלם האופנה המיתולוגי של הטיימס שזכרתי שספי פעם מזמן כתבה עליו טובות. אני חושבת  שזה בדיוק מה שהיינו צריכים. ניו יורק, אופנה, ווירדיות בקטע נורמטיבי וולווט אנדרגראונד (אני), ניו יורק, דירות, קרנגי הול, אזכורים של אנדי וורהול, דיבורים על סגפנות, צחקוקון על חשבון מייקל קורס (הוא). 

מאירועי השבוע

בשבת שעברה האדריכל לקח אותנו לאטלייה של האמן יחיאל שמי שנמצא לא רחוק מאיתנו, בקיבוץ כברי.
סוג האמנות הזה לגמרי לא מדבר אליי, יותר מדי אקספרסיבי לי, אבל שמי הוא האמן האהוב ביותר על האדריכל שסבור ש"הקומפוזיציות שלו פשוט גאוניות". שיהיה.

זה מה שאני הכי אהבתי

הנוף של הגליל המערבי בכניסה לאטלייה שמי

עם או בלי קשר, אחד מזיכרונות הילדות היותר מרגשים שלי התרחש בקיבוץ כברי. אני לא זוכרת למה נסענו לשם, אבל אני זוכרת שהלכתי עם ההורים שלי ואחותי בשבילים של הקיבוץ ופתאום הופיעה מולנו לא אחרת מירדנה ארזי. פאטה מורגנה שכזאת. זה היה בשנות ה-80, מיותר לציין שאין לתאר. 

זה לא נעלי נוחות, זו מוזנחות #לאמטופחת

חוץ מזה שאני חולה. לא יודעת אם זה המזגנים או ההתמכרות לצריכת חדשות, אבל אני לגמרי מסמורטטת, עם כאבים בכל מערכת הסינוסים. וחום. משתדלת בימים האחרונים להתרחק לכל המהדורות (זאת בעצם מהדורה אחת לאורך כל שעות היום), ולכן צפיתי בעונה השישית של 'האחות בטי' ואני קוראת עכשיו את 'אשה זרה' של אבירמה גולן ומפנטזת כבר על רכישת 'גברת ורבורג', כי תגידו עליה מה שתרצו, אין סיכוי שספר חדש של עירית לינור יעבור על ידי בלא כלום.
אה, ומצאתי את שיר המנהרות האולטימטיבי בשבילי. כן, עדיין לא הפסקתי להתלהב מהנסיעה הדו יומית במנהרות, היא גורמת לי להרגיש כמו גיבורה בסרט שוודי, בעיקר המעבר בין שני החלקים של המנהרות. אורבניזם ברוטלי מרגש לגמרי, והמעבר בין שני החלקים מסתנכרן מעולה עם השיר. קיטש בקטע טוב. ניסיתי לצלם אבל כמעט עשיתי תאונה.

המלחמה מנצחת, יש לה את כל הפירוטכניקה

*כותרת הפוסט לקוחה מדברים שאמרה תהל פרוש בראיון שקראתי הבוקר.

שישי של פאתי יולי. הבית שקט, הקייטנים בקייטנות ואבא שלהם הלך לאמא שלו. אני מחליטה להפריע לשקט ופותחת על יואב וגלית בערוץ 2. נופלת על אייטם על תינוק בן עשרה ימים שהוריו קראו לו צוק איתן. בניגוד לכל מי שאני מכירה, פרצי הלהגנות החדשותית הפורנוגרפית של השבועות האחרונים, ממש מרגיעים אותי. לא שאני בסטרס נוראי, הרי אני גרה כרגע ממש מחוץ לכל טווח מטווח (בינתיים..), אבל כל הדיבורים והצמאון הזה לאקשן, ההתרגשות מקולות היירוט וכל האלמוג בוקרים תמיר סטיינמנים תמר איש שלומים ויוניות לוי האלה, הפכו עבורי לסוג של מסטיק למוח. נורא עוזר לי להעלות גירה ו.. מרגיע בדרך אוקסימורונית מטרידה. אתמול בלילה, חוויתי התקף נוראי של מגרנה, ממש לא יכולתי לישון. המוסיקה היחידה שהצליחה להרגיע אותי הייתה קולות הפטפטת להגת הזאת וככה נרדמתי.

אין לי ממש מצב רוח לכלום, החודש הוא יולי כאמור, ולא טבעי שלוחשת לזארה שכמוני תתעלם במופגן מהסייל של העונה. אבל זה מה שקורה. חוץ מזה שאנחנו גרים בבית קרקע, אז עכשיו זו שיאה של עונת היבחושים/זוחלים ושאר מגעילין. כולם באים אלינו לבקר וזה בפירוש מלחיץ אותי. יש לי פוביות נוראיות מכל אלו ומה לעשות שהאדריכל לא מרשה להדביר בכלל בגלל הילדים.

נשארתי הבוקר בבית כדי להתחיל לעבוד על מחקר שאני עושה עכשיו במכללה, זה מחקר על מהגרים ישראלים בחו"ל. התחלתי לקרוא את המודל שעל פיו אני אמורה לנתח את כל הראיונות שעשו איתם, והתעייפתי. במקום זה ברחתי לדפדוף בפעם המי יודע באישיו האחרון של 'אל דקור' - דפדוף על רקע קולו של רוני דניאל, חוויה סוריאליסטית מומלצת.

סגרתי את הטלויזיה ופתחתי את החלון, בקצה השביל שבו אני גרה נמצא סטודיו לקעקועים, לפעמים אני נהנית לעבוד לצלילי המחט המזמזמת. מסתבר שלא היום. הזמזום מעצבן אותי עכשיו, בייחוד כשהוא מלווה בבליל דיבורים בספרדית מתנגנת של מישהי שמחכה שם בתור ומנצלת את הזמן לשיחת טלפון קולנית.

אני חוזרת לקרוא שוב את הפוסט הזה בפעם המי יודע כמה, ומרגישה את המגרנה מטפסת לי בצד הימני של הראש ("זו מגרנה עם אאורה?" שאל אותי הניורולוג שהייתי אצלו לפני שלוש שנים).

אין לי שום פואנטה, חוזרת למהגרים שלי.

ווטסאפ של חברה מטווחת

על התחזוקה ואף מילה על אסקפיזם

"כבר שבועות אני מנסה לכתוב על תחזוקה. אבל זה לא קל, ומסיבה פשוטה: התחזוקה גוזלת כל-כך הרבה זמן מחיי עד שבקושי נשאר לי זמן לשבת מול המחשב.

אתן בטח יודעות מה זאת תחזוקה. כשאומרים שאחרי שלב מסוים כבר אין מה לעשות חוץ מלהטליא, זאת התחזוקה. תחזוקה זה מה שאנחנו צריכות לעשות רק כדי שנוכל לצאת מפתח הבית ולדעת שאם נלך לסופר וניתקל בבחור שפעם גמר איתנו, לא נצטרך להתחבא מאחורי ערימת שימורים".

 (נורה אפרון -'אני שונאת את הצוואר שלי')

אז כמו כל בלוגרית ממוצעת ומטה, החלטתי אף אני לשתף אתכם בסודות התחזוקה (המינימלית) שלי. אני באמת לא נוטה לעשות יותר מהמינימום הדרוש מאישה בחלק הפחות אופטימי של שנות השלושים לחייה המעוניינת להיראות בציבור, ולרוב אני חוטאת אף בפחות מכך.

נתחיל בגזרת הניחוחות:

אני תמיד שמחה להוסיף חברים חדשים לנבחרת שלי, עוד מעט בת 40 ועדיין לא סגורה על ה"ריח" שלי, מג'נגלת ללא הרף בין שלל סגנונות. פעם זה היה "לייט בלו" לנצח, אחר כך הוא נמאס עליי ונצמדתי חזק לקלואה ואח"כ לולנטינה, בקיצור אוף! בדרך היו עוד כמה שנרכשו, נמאסו תוך שימוש או שניים והועברו לאחותי (פריזיאן למשל). שני חברים בנבחרת הנוכחית נמלטו מאימת המצלמה: Manifesto של איב סן לורן (הוכנעתי על ידי הצבע הסגול וג'סיקה צ'סטיין) ו- Fresh Laundry של קלין.

צ'אנס של שאנל: אהבתי, אח"כ לא, ואז שוב רכשתי.
חייבים לתת צ'אנס.

תחזוקות נוספות:
ובכן, בגזרת הגוף אין זרקנית ממני. לעיתים מתמרחת קלות באיזה סורבה (לבנדר תפוח של סבון. כי אני שונאת דביקות), לרוב גם זה לא, לפרקים נדירים עוד יותר, מתמרחת בקרם הגוף של פפאיוש, מללין (כי אין כמו להריח כחבילת מגבונים). ל
אחרונה, על מנת לא לסנוור אנשים בלובן החורף הצעקני שלי, אני משתמשת בתכשיר לשיזוף עצמי של לוריאל, נורא פחדתי להיראות כתמתמה ודלועית, אבל התכשיר דווקא עובד! חבל רק שאני לא מוצאת פנאי להשתמש בו כי אסור לפני השינה (כדי לא ללכלך את המצעים) וגם לא לפני שמתלבשים..

החלק שבו אני דווקא משקיעה יותר הוא הסוואה. מה לעשות, בעשור הרביעי לחיי, אני חשה שזה מאסט. לא מסוגלת לצאת מהבית ולהתרועע עם אנשים ללא הסוואה ראויה (האדריכל ש ו נ א  את זה. קורא לי מתוסבכת).

 ובכן, בד"כ אני לא מוותרת על BB - כרגע זה photo ready של רבלון שמתנאה ב- SPF30 אבל אני מגוונת גם עם אחרים, לא נאמנה מדי.

לפעמיםכשבא לי ממש להשקיע אני משתמשת גם בפריימר (פריימר של מאק או פרפקציוניסט של ג'ייד והאולטימטיבי שאין עליו - זה של קלרינס - instant smooth perfecting touch).

המייק אפ שאני לא מחליפה הוא double wear של אסתי לאודר, ואני מאוד מאוד אוהבת גם את הקונסילר של דאבל וור ואת הפודרה. אחרי שנים של נאמנות ל- superpowder double face של קליניק. שנים. אולי 20 שנים אפילו, החלפתי לדאבל וור של אסתי ואני ממש מרוצה.

לפני הקונסילר אני מקפידה להשתמש ברולר של all about eyes (קליניק). לא התייחסתי כאן לקרמים ובכלל לטיפוח הפנים כי שוב, אני ממש לא מהמשקיעניות בתחום. אני כן מקפידה על לחות לפנים ואוהבת מאוד את daywear של אסתי לאודר, אבל לפעמים משתמשת גם באחד מקרמי הלחות של לוריאל וזה בסדר גמור מבחינתי. למזלי, לא סובלת מעור בעייתי כך שזה מספיק (או שלא. אדע בוודאות עוד כמה שנים). אני גם מקפידה למרוח קרם עיניים ואוהבת מאוד את biogenic של קרליין. הוא מצויין לטעמי.

חוץ מזה, לא תמצאו אותי מחוץ לבית נטולת אייליינר שחור, מודגש ביותר סטייל מד מן, והמון המון מסקרה (איב סן לורן ואסתי לאודר זו על גבי זו) ולפעמים כשצריך גם סומק ורדרד של קליניק (כבר נמחקה לו התווית אז לא זוכרת איזה צבע בדיוק), בעדינות כדי לא להראות כמו 'הולי הובי'. 

שני מוצרים שאני מכורה אליהם ומכונים בפי אחותי "קארל מרקס שולטטטטטט1" הם פריימר לריסים של מאק ומי רענון של אוון. אחותי מחזיקה בדעה שהם צרכים כוזבים לגמרי ("את לא אמיתית" היא קובלת עליי), אבל מה לעשות, אני לא יכולה בלעדיהם. 

בגזרת השפתיים, אני כן מאוד אוהבת (לרכוש) ליפסטיקים, אבל לא אוהבת להשתמש בהם. זה מוצר כל כך נשי בעיניי, בעיקר האדומים (מתה על ruby woo ו- lady danger של מאק וצ'אבי סטיק אינטנס בצבע מידג'ט מארשינו {נראה לי שככה קוראים לו}  של קליניק), אבל אני ממש לא משתמשת בהם, בעיקר רוכשת (נו, מרקס, כבר אמרתי). אם אני כבר משתמשת זה בצ'אבי סטיק אינטנס של קליניק בגוון 01 - curviest caramel  וגם ב- Exact Color Lipstick המוכר של מדינה מילאנו (שנשאר לי עוד מהתקופה שהם היו בארץ).

זהו. עד כאן תחזוקותיי. התעייפתי מאוד לכתוב עליהן.
קצת תלבושות מהעת האחרונה:

התלבושת היומית
שמלה: זארה

וואו, המראה בעבודה כה מטונפת (זה לא הג'ינס)

תלבושת יומית כלשהי

ולסיום, מהווי הבית:
דודה של פפאיה החליטה לפנק אותה לכבוד הקיץ במניקור:

פפאיה: "דווקא רציתי בצבעי גלידה, אבל דודה שלי יותר בקטע גותי, אז זה מה שהיה לה.."

נ.ב. -כשאני חושבת על זה, אז די נורא מצידי לא להתייחס בכלל ל"מצב", ובכן, אומר זאת כך: ביקום מקביל בו החיים הם למעשה פרק ב"באנטומיה של גריי" (זרמו איתי בכיוון קוונטי שכזה), הכריסטינה שבי לגמרי נמלטה עכשיו מהכירורגית לפוש על הכורסאות הממוזגות שבמחלקת העור. לקחתי איתי את מרדית. החלפנו את הכירורגית בתפאורה של ה'דרמטומנופש'. ביוש.

Back in business

אז מצאתי עבודה. לא משרת חלומות. זנחתי בינתיים את התוכנית ללמוד. אחרי התקרית הקודמת עם המנחה מהטכניון, נקטתי בכמה מהלכים היסטריים-טיפשיים, מה שגרם לי לעצור ולקחת פסק זמן מכל העניין לבינתיים.

העבודה היא בתחום ייעוצי, בעיקר ייעוץ פרטני ומדובר במשרה מעין ציבורית כך שהמשכורת רחוקה מזו שהורגלתי אליה (שגם היא הייתה טעונת שיפור.. שערו בנפשכם).

מבחינתי ההיי לייט של כל העניין הוא שהמשרד ממוקם דרומית לחיפה, כך שעל מנת להגיע אני נדרשת לעבור דרך מנהרות הכרמל. מה אומר? זו חוויה מרחיבת נפש. לגמרי. אני לא יודעת אם יצא למי מכם לנסוע במנהרות הללו ובאילו נסיבות, אולי זה טיפשי, נסעתי בהן עשרות פעמים, אבל אני לא מפסיקה להתלהב.מרגישה קצת כמו עליסה בכל בוקר וערב. הנסיעה עצמה לא מאוד קצרה (אני חושבת שהאורך הכולל של שני חלקי המנהרה הוא כשבעה קילומטרים, אל תתפסו אותי במילה), ובגלל שעוברים בתוך ההר ומתחת לאדמה, אין קליטה של רדיו. אני נוסעת לאורכה בדממה ומרגישה סוג של עיסוי תודעתי. בחיי. כיף חיים לצאת פתאום בצד השני של ההר וכל זה תוך כמה דקות (חסכון טהור של שעה וחצי!!!). כיפאק למהנדסי המנהור!!! לא הייתי נהנית יותר גם אם הייתי נוסעת בכל בוקר על גשר ארסונד.

פועלת ביום חגה: אתמול ה-1 במאי

SPORTY ME