לוזר לנד

אני מודעת לעובדה שהפוסט הזה הוא לגמרי אוף אוף טופיק, אבל אני חייבת לכתוב אותו בכל זאת. השבוע שעבר היה אחד השבועות המגעילים שחוויתי אבר.
לוזר לנד 1: זה התחיל במייל תמים למראה שהגיע במוצאי שבת מהמיועדת להיות המנחה שלי לדוקטורט. במייל היא בישרה לי בשפה יבשה כי לאחר שיחה עם ראש המגמה, לא אושר לה להנחות סטודנטית לדוקטורט (היא הדגישה כי הסיבה נעוצה בשלב האקדמי בו היא נמצאת), אז בקיצור ביוש. מאחלת לי הצלחה והיה נעים מאוד. מה לומר? בשפה עדינה וללא אובר דרמטיות אני רק אציין שהתרסקתי לי. האדריכל ליטרלי נאלץ לגרד את שאריות יישותי מהרצפה. למעשה עבדתי כבר כחודשיים על כעין הצעה. היה לי נושא (שהלהיב אותי! יי), הייתה לי מנחה (שחשבתי למקסימה ומעוררת השראה) והיה לי מוסד (הטכניון!). עולמי הרגשי היה כה תלוי בכל אלו!! כבר קראתי וכתבתי (והמנחה המיועדת התרשמה), ואז זומנתי למפגש עם ראש המגמה. לא אכביר מילים אודותיה, אני רק אומר ששררה בינינו חוסר כימיה מוחלטת. יותר נכון, היא שנאה אותי לגמרי מהרגע הראשון. הגעתי למפגש אחרי מחלה. לראשונה בחיי חליתי בשפעת והיה נורא. אבל החלמתי. רק הקול שלי לא היה עדיין במיטבו וקצת השתעלתי. היא פשוט נגעלה ממני, משל עמדתי להדביק אותה באבעבועות שחורות. התקילה אותי בשאלות לא קשורות, וכאמור לבסוף לא אישרה להנחות אותי. פניתי אליה מאז פעמיים, אבל היא לא מגיבה. 
לוזר לנד 2: על מנת לבסס את ההשערה כי זה לא השבוע שלי, חלמתי קלות ביציאה מהחנייה וסידרתי למישהו דלת אחורית יפה ומשופצרת. ביוש 2000 שקלים חדשים, למה הייתי צריכה אתכם אניווי??
לוזר לנד 3: מישהי שמלמדת יחד איתי במכללה החליטה לוותר על אחד הקורסים שלה עקב עומס ופנתה אליי כדי שאחליף אותה. כמובן שהתלהבתי לקבל קורס נוסף, אבל אופס. לא השבוע מותק. המנהלנית החליטה "עקב שיקולים מערכתיים" להעביר את הקורס למישהי אחרת.
חוץ מזה, אני משתתפת כחוקרת מן החוץ במחקר באוניברסיטה. המחקר בגדול הוא על קשישים ובחלק הנוכחי אני צריכה לראיין אותם. יצא לי לפגוש אנשים מרתקים עם סיפורי חיים מדהימים פשוט. רק מה, כל הזקנה הזאת בתוספת סיפורי חיים שכוללים פרק נרחב בשם "שואה" התיישבו לי השבוע על קרקע לא סימפטית במיוחד. התוצאה: בלוז ודרומה מכך (דיכאון).
את נקודת האור השבוע סיפקו לי הג'וקים הקטנים עם תחפושות הפורים שלהם. המישמיש החליף במהלך החג ארבע תחפושות. את הראשונה (מכשף האופל) הוא הגה בעצמו ואף את כל האקססוריז ליקט לבד. האחרות היו יותר קונבנציונליות, הפפאיה לא כל כך הבינה את נושא החג, אבל עטתה על עצמה תלבושת סינית.
אני לכשעצמי, שונאת להתחפש. מאז ומעולם. הייתי קצת מופתעת כשכל חברותיי התרגשו, עמלו על תחפושות מושקעות והלכו למסיבות. משבר גיל הארבעים כזה.
צ'ירס לשבוע מוצלח יותר.

הטרוטופיה

מאירועי השבוע החולף: הלכתי לרשום את המישמיש לכיתה א' (לשנה הבאה). הייתי בבית הספר המיועד (שמדורג די גבוה במדד מדלן), וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו בבית הספר וגם אחר כך בבית זה הטרוטופיה, הטרוטופיה ואוי אלוהים, הטרוטופיה. מה אני אגיד לכם, אמאל'ה, פחד ותיעוב.

יממה אחת לאחר מכן, הייתי במכללה לצורך סיכום הסמסטר, הפקת לקחים ודיון בסוגיה 'יחסינו לאן', ושם לאורך כל היום ובאופן אובססיבי משהו, קונן ראש המגמה על התוצאות העגומות שהשיגו ילדי ישראל במבחני פיזה (מדורגים במקום-32 מתוך 35 (אבל היי, עקפנו את צ'ילה, קולומביה וברזיל) ודרש שבסמסטר הבא נדגים לסטודנטים את כל הסוגיות הסטטיסטיות על ניתוחים שונים של נתוני פיזה, כדי שלפחות מישהו יכיר את הנתונים (לא בונים על לעשות משהו עם הנתונים, חלילה). בקיצור, כלים שלובים.

חוץ מזה, השבוע שאלתי מהספריה את "הצד השלישי של הסיפור", ספר די ישן ובמשקל נוצה של מריאן קיז. בדיוק מה שהייתי צריכה. 613 עמודים של תענוג מזוכך. שם גם מצאתי את המוטו של מסע חיפושי העבודה הנוכחי שלי. ובכן, כה אמרה ג'וג'ו הארווי (סוכנת ספרותית בסוכנות 'ליפמן היי' הלונדונית) בראיון ל'בוק ניוז':
"מהו המשפט האהוב עלייך? 
מה שלא הורג, משפיל". היי, אני אימצתי באופן רשמי.
בנוסף, על השאלה "מהו הלקח החשוב ביותר שהחיים לימדו אותך?" היא ענתה,
"אנשים טובים - תסרוקת גרועה".
טוב, זה לא קשור לחיפושי העבודה (אולי כן), אבל שוב אני לגמרי לגמרי מזדהה.

שטויות לשעת לילה מאוחרת

עוד מעט שתיים עשרה בלילה, יסס איי קאן פיל דה קלוק איז טיקינג.. הבו לי שש שעות מטכ"ליות, חותמת עליהן יסטרדיי. ככה זה כשהפפאיה נוהגת להקיץ כשהמחוג הקטן מתאווה לדגדג את הספרה ארבע. ועדיין. עכשיו אני מכלה את שעות השינה שלי מול המחשב מתלבטת האם יש מקום להתחזר עם קיט קט או שכדאי שאסגור כאן את העניינים ואעלה על יצועי כמו שהייתה כותבת נילי מירסקי (לו הייתה מתרגמת אותי מרוסית נניח). האמת היא שבעקרון אני מנסה לסיים לכתוב איזה דו"ח עבור העבודה, אבל התשוקה לקיט קט מעבירה אותי על דעתי ואני לא מסוגלת להתרכז. טוב, כמובן שקמתי עכשיו לקחת את הקיט קט, לא עמדתי בפיתוי. חשבתי שאם אכתוב על זה, זה יהיה תחליף מספיק טוב לנגיסה בדבר האמיתי. חשבתי. כן, אני יודעת, זו עובדה ידועה מגובה במחקרים אינספור, שמחסור בשעות שינה גורם לעלייה בצריכת פחמימות בעיקר ריקות. בכל זאת, קצת מעליב לדעת שאני כה צפויה ולא ייחודית.

חוץ מזה, ובלי קשר, בזמן האחרון לא חולף יום מבלי שהאדריכל מכריז כמה שהוא מתגעגע לתקופת טרום האייפון שלי. הוא טוען שרמת הנחמדות והקומוניקטיביות שלי כה התדרדרה בשלוש השנים האחרונות, ומכיוון שלדבריו, (אני מדגישה שלדבריו) מעולם לא מוקמתי גבוה מדי על הסקאלה הזו, מצבי כעת מר וגרוע. וזה כולל גם את הילדים. לדבריו. אני בהחלט יכולה להסכים אמנם, שאין לי ספק שהפפאיה סבורה שסליידינג היא ציון הדרך המוטורי החשוב ביותר שאותו השיגה (ולא הליכה למשל), אבל כמו תמיד, הוא מגזים. מגזים. מגזים.

עניין נוסף שמטריד אותי הוא {כמה פרוזאי}: השיער שלי. שלשום, שוב רבתי איתו. מדובר בעניין שכיח למדי. אחת לרבעון, לפחות. גם הפעם זה הסתיים (שוב, כן שוב) בתספורת אנה פרנק שסידרתי לעצמי (פלוס פוני). הפעם יצאה לי תספורת מוצלחת ביותר, אם יותר לי להעיד על עיסתי המישל מרסייאית המפוספסת. הסביבה (כולל האדריכל הקמצן במחמאות) הגיבה בהתלהבות. אחת אפס לי. אוף, אני כה שונאת (הו העדינות, יותר נכון מתעבת) את השיער שלי! אני סובלת משיער של תינוק: רך, פלומתי דקיק ודליל, וזה מחריף עם הגיל. אם פעם הוא היה איכשהו יפה וחלק וארוך, עכשיו הוא רק גירסה דהויה של עצמו הקודם. רררר. מזל שלפחות עדיין (טפו) אין לי אף שערה לבנה.

אז מה אני בעצם עושה עם עצמי כל היום? ובכן, בפרקי הזמן שבין צפייה בפרק אחד של 'האנטומיה של גריי' לצפייה בפרק נוסף ב'אנטומיה של גריי' אני (ולא בהכרח בסדר הזה): כותבת דוחות עבור העבודה הקודמת שלי (כן, כבר ציינתי את זה), מלמדת שיטות מחקר וסטטיסטיקה במכללה פה בצפון (זה דווקא כיף. אני ממש נהנית),מתרגלת אמהות (24/7 כן?), מחפשת עבודה חדשה, מנסה למצוא נושא לדוקטורט (אני כבר שמונה שנים מחליפה נושאים, מנחים אופציונליים ואוניברסיטאות..), קונה שמלות ברשת (אסוס ואיביי אהובותיי), לוקחת ומחזירה מהגנים/חוגים/חברים, מבשלת בחוסר חשק (אנחנו כבר שבוע רצוף אוכלים בכל יום כרובית אייל שני. טעים אבל קצת רפטטיבי מדי), מנסה לקרוא ולסיים ספרים (דיאלוגים עם גברים נתעבים, חובות אבודים וצל עולם הם אלו שאני קוראת עכשיו) ו..זהו פחות או יותר. 

אחרי כל הפוסטים הקודמים שהעליתי כאן שהיו משופעים בבגדי שקל וחצי, אני חשה צורך לאזן עם בגדים שיותר מזוהים עם גילי. זה מה שלבשתי אתמול לשיעור במכללה:

שמלה: Marc by Marc Jacobs
תיק: Micheal Kors

ככה נראית השמלה של מארק (לא עליי)

לסיום אנקדוטה מהפקולטה ללימודי תעופה עצמית שפתחנו בבית: אני מלבישה את הפפאיה בבוקר. היא ממהרת לרוץ אל המראה, בוחנת את עצמה בדקדקנות מכל הצדדים ומכריזה: "וואו!" (כי ביטחון עצמי זה לא אובררייטד)

טרופיק ווייב או תנוחי, נגמר הקיץ

כמו שכבר כתבתי, בקיץ האחרון התחברתי מאוד לפריטים בניחוח טרופי. ייתכן שזה מפני שבזמן שכולם נפשו על איזה אי, הכי קרוב שאני יכולתי להגיע לטיול ביעד אקזוטי, היה במידה והייתה לי שעה פנויה לפוש באוויר המזגנים של זארה (כן, אני דווקא אוהבת לנשום 'את האוויר המזוייף של הבפנים של הקניון'. בייחוד באוגוסט). אין מה לעשות, ההגדרה לנופש משתנה כשאת מצויה בעיצומו של החופש הגדול מטופלת בשניים (שמתוכם תינוקת יונקת אחת). ולא, חוף הים הקרוב/הבריכה העירונית הם לא אופציה בשום מצב. 

שמלה: הלנה, ובונוס ערימת כביסה לא פוטוגנית

שמלה: זארה

מבט נוסף

לסיום, אני מצ'פרת אתכם בתמונה מהווי הבית. המישמיש מדגים נון שלנט מהו (רובה ציד על מתלה המעילים הביתי, הכי טריוויאלי כאילו דה?!)

פרח'-בוהו שיק

אז בלי הקדמות מיותרות, התנצלות ושאר חיבוטי מקלדת משמימים, בעקבות הפוסט הזה של מרג'ורי שגיליתי בדיליי לא חינני רק שלשום, ושיותר מעשה לי את היום, התחשק לי לשתף אתכם בבוהו לוק הקיצי שהצלחתי להרכיב באמצעות חנויות הפרחות הנושקות למקום מגוריי. מסתבר שגם הצפון משופע בחנויות פרחות משובחות לא פחות מאלו שברחוב ביאליק הרמת גני, המתחם הקודם שלי (אם כי חוק המספרים הגדולים עובד לטובת האחרון ללא ספק).
אם כן, דבר אחד שהחנויות הללו מצטיינות בו מאוד הוא התרגום המיידי ביותר של טרנדים (ומי שחושב שזארה ושות' מיידים לא יודע על מה הוא מדבר) לשפת רחוב. בשפת רחוב הכוונה בעיקר לבדים הזולים ולגסות הצעקנית של הדיטליים, לכן דרושה עין מקצועית מיומנת בכדי למזער את האפקט הנ"ל.
בתיאוריה אני נגעלת מטרנדים (המילה הזו דוחה אותי זה ברור. בייחוד מאז הספר ההוא של אורלי קסטל בלום שהגחיך למוות את כל העניין), בפרקטיקה אני מוצאת את עצמי מאמצת אותם (לא את כולם. ניטים, למשל לאאאא) אבל משתדלת להעביר את האימוץ תחת מכבש הפרשנות האישית שהופכת את כל העניין ליותר לגיטימי ופחות וולגרי בעיני.
בעונת הקיץ האחרונה חיבבתי למשל את הטרנד הטרופי (אולי עוד אראה לכם, כן בדיליי ברור שבדיליי. טוב שנזכרתי. לגמרי), אבל אהבתי ממש את הבוהו שיק עם כל הגלביות והחולצות הרקומות האווריריות. אני יכולה לומר שמאז ומעולם הייתה לי חיבה מיוחדת לחולצות רומניות רקומות. בניינטיז, גיל ההתבגרות שלי, כשהן ממש לא היו באופנה, זו הייתה אובססיה של ממש. חיטוט ממוקד אצל סבתא שלי הניב לי אז שלל נאה של מיטב החולצות הרקומות שלה מתקופת ריקודי העם בקיבוץ (שמאז אבד לצערי), שחרשתי עליו כל תקופת התיכון והרגשתי סופר קול. בקיצור, מאז שככה האובססיה לכל אלו ובקיץ האחרון היא התעוררה מחדש.
אני מציגה לפניכם קומץ נבחר:

פרח'י בוהו#1

פרח'י בוהו#2

גלביית הפפאיה: H&M

גלבייה מקסיקנית, מאידך.לא זול בכלל. היישר מאיביי

*מתנצלת על איכות התמונות (חוסר האיכות), לאחרונה דווקא האדריכל התחדש במצלמת SLR חדשה שאני אוהבת לצלם בה, אבל עדיין נאמנה יותר לאייפוני המקשיש. כמו כן, כפי שאתם רואים גיהוץ הנה מטלה דומסטית שאני באדיקות מתעלמת ממנה (מתרצת את זה כאקט מירב מיכאלי שלי), האדריכל מוסר את חולצותיו לגיהוץ בתשלום ולגבי השאר, אנחנו מסתדרים עם זה כמו שהמייבש בוחר להגיש לנו.

פוסט שאחרי מלחמה

"מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות את הייאוש הגדול
היא העובדה הפשוטה, החותכת
שאין לנו לאן ללכת .." ('אין לאן ללכת' דוד אבידן)

בשיטוט מקרי בבית של ההורים שלי מצאתי את מחברת הקיטש שלי מגיל העשרה. ימי הזהר של המחברת היו בעיצומן של הניינטיז, כששרתתי כמשקית חינוך בבסיס גדול בדרום. מחברות קיטש הן אקססורי קריטי למשקית חינוך (המדקדקות מוסיפות גם את הנסיך הקטן/העץ הנדיב, אני מיותר לציין, לא נמנתי עליהן). קשה לי לדמיין את עצמי חיה במציאות כה הזויה (עבורי) בה עליי לעשות שימוש תדיר ונונשלנטי באביזרים דוגמת הנ"ל או כמו שחברה שלי מכנה את זה "מדהים איך שאת תמיד מוצאת את עצמך בסיטואציות שהכי לא קשורות אלייך". ניחא. בכל מקרה, מה שרציתי לומר הוא שלא כתבתי בכלל בשבועיים האחרונים למרות שרציתי נורא (וגם רצו לי בראש טריליוני דברים), כי פשוט לא הייתה לי דקה. לכן, נמנע ממני התענוג הכרוך בשימוש במילה ההיא שמזכירה את המקש השמאלי הראשון במקלדת. באסה.

אני בקושי ישנה, ממש בקושי, עד שהמישמיש נרדם, הפפאיה מתעוררת וכך הלאה. כך שכל פעילות פנאי שהיא (למעט בהייה בערוץ האופנה הישראלי בהנקות אמצע ליליות, אם אמנם תחשיבו זאת כפעילות פנאי תקפה..) לא קיימת עבורי. אני למשל נורא רוצה אבל לא מגיעה ל'חירות'. היצירה הספרותית, כלומר. תקועה כבר חודשיים בעמוד 137 ולא מתקדמת בכלל, למרות שמדובר בספר בדיוק מהסוג החביב עליי.
שלשום למשל, עד שסיימתי את כל ענייני הציצים למינהם, פלוס כלים וסידור בסיסי של אזור המחייה, והתיישבתי לזמן איכות עם עצמי (האדריכל בכלל לא היה בבית, אלא התכונן במרץ עם עובדיו לתחרות מה שאומר שהוא נעלם מהנוף כמעט לחלוטין), החליט בדיוק המישמיש להתעורר והזעיק אותי בבעתה כי, וזה ציטוט:"למרות שכבר ישנתי, פתאום קרה לי משהו מוזר" מה קרה? "פתאום באמצע השינה קרתה לי התבלבלות בן השינה לעירה (?!@#$%^), ועכשיו אני לא יכול יותר לישון, אפשר אולי לראות איתך את התוכנית הזאת של האוכל שאני אוהב, זה יעזור לי להירדם". אהה, טוב אוקייייי.ביי ביי חירות. זה מדהים איך הילד שלי שסובל מתת משקל ושהמנעד הקולינרי שלו נע בין פתיתים לפסטה בלי רוטב, מכור לתוכניות אוכל בכלל ולמאסטר שף בפרט.

רציתי גם לכתוב לכם (פלוס דוגמאות) על בגדי האם החדשים שלי; נוחים וקלים ללבישה ולשליפה (ציצים) זריזה מחד, אבל לא רעים ומוזנחים מאידך, אבל אני רואה שלא ייצא לי ממש הפעם, אז אוסיף רק תמונה קטנטנה מהתלבושת היומית שעימה יצאתי בבוקר לגן:


חולצת מנטה: H&M
סקיני: זארה

מלבד זאת, קבלו את האאוטפיט החדש של הטלפון שלי:

מארק ביי מארק ג'ייקובס

ולסיום שני מעילים שהפפאיה קיבלה לרגל החורף הראשון שלה:

Keds Baby (למקרה שתחפוץ לעטות על עצמה את מראה אשת האוליגרך)

בייבי טרנץ': זארה (זה כבר יותר הסטייל שלה, וגם כשחושבים על זה, הומאז' לשחרורו של חנן גולדבלט)

חזרתי פתאום

זמן מה שאני מתכננת לשוב לפעילות וירטואלית כלשהי. עד כה לא ממש יצא לי להוציא את התוכנית אל הפועל. היום במקרה יצא לי לדפדף בכל מה שכתבתי כאן בשנה שעברה, מה שהותיר אותי משועשעת לגמרי מכמות התמורות העצומה שחלה בחיי בזמן שלא הייתי פה. התמורה החשובה והחיובית ביותר מנמנמת לה לידי על השטיח ומכונה בפי כל פפאיה. למעשה, הדבר הפרודוקטיבי ביותר שעשיתי השנה היה.. היא, על שלל הדימויים השגורים הנלווים לעשייה שכזאת בדרך כלל, 'לחמם בתנור', 'לאפות עוגה', או איך שלא נוהגים לכנות ייצור תינוקות. מוזר, תמיד חשבתי שאני "אמא של בנים", ולכן הופתעתי ממש לגלות שעתידה להיוולד לי ילדה. באופן כללי, לטפל בתינוקות זה קצת כמו לשחק בבובות (טוב, אולי אני נסחפת אל תתפסו אותי במילה), עם בנות זה הרבה הרבה יותר כיף! כשנולד לי המישמיש, בגדי תינוקות בכלל לא עשו לי את זה והקניינית המרכזית הייתה אמא שלי, אני המשכתי לקנות בגדים בעיקר לעצמי. עכשיו, כאמור, חזרתי לשחק בבובות, כך שתאוות הרכישה והפטיש העצום ל..פריטים הוכפל למגינת ליבו של חשבון הבנק החבוט שלנו.

יחד עם התינוקת החדשה ומלתחתה המתגבשת (מי אמר טרנץ' אפור עם בטנת לבבות?), נוספו לחיי עוד אקססוריז אמהיים שכבר שכחתי מקיומם כשהמישמיש בגר ושבזמן שחלף מאז ינקותו השתכללו והשתנו מאוד, ואני מתכוונת לכתוב עליהם בהמשך.

תמורה משמעותי נוספת שהתחוללה היא שעברנו לגור בספר (מלשון frontier). אני מודעת לכך שההגדרה המוניציפלית של מקום מגורינו אין לה דבר וחצי דבר עם ספר במשמעותו הגיאוגרפית, אבל זו ללא ספק ההרגשה שלי (האדריכל אינו שותף לה). אומר רק שאנו דרים ביישוב הנמצא (מעט) צפונית לחיפה. עברנו לכאן מסיבות כה פרוזאיות שאני לא ממש מוצאת טעם לפרטן. בכל מקרה, אני יכולה רק לדווח בהתרגשות שיש חיים מחוץ לתל אביב, ואפילו טובים מאוד. ואפילו מתלבשים כאן לא רע, ויש חנויות לרכוש בהן (בקרבת הבית שלי יש אפילו חנות שמוכרת פורנרינה) ובתי קפה חמודים ולא רשתיים לרבוץ בהם (חובה בחופשת לידה). ואני מתכוונת לכתוב על אלו ועוד המון דברים כאן בתקופה הקרובה אם רק מישמיש, פפאיה ואביהם החמוד אך עסוק להפליא, יאפשרו לי.

בשתי הפסקאות האחרונות שכתבתי הפפאיה התעוררה ותפסה את הפוזיציה החביבה עליה, על הציצי. כך שאני מקלידה ביד שמאל וזה קשה לי ממש. אז רק אסיים ואומר שבינתיים גם מקום העבודה שלי, שבפעם הקודמת שכתבתי חששתי לגורלו, התפרק וזה עצוב מאוד אחרי כל השנים הטובות והמהנות בסך הכל שעבדתי שם. בכל מקרה, זה מותיר אותי כעת מובטלת מעבודה בשכר (אך למעשה לא מובטלת בכלל מעבודה כי בכל הרצינות אין לי דקה לעצמי), ומקווה שהדבר יאפשר לי לכתוב קצת מדי פעם.