הגעתי למסקנה שההתנגדות הפנימית שלי לימי הולדת מגיעה מאותו מקור פנימי שמתנגד נחרצות לביקור באטרקציות תיירות. זו לא שנאה לכל מה שחגיגי, בכלל לא. זו לגמרי סלידה מכל מה שאני תופסת כחורבן של ההוויה. כמו שביקור באתרי תיירות הופכת אותי למבקרת בעולם (במקום פשוט להיות בו) ולמעשה בהיפוך על הדבר עצמו - רק מרחיק אותי ממנו (האתרים הם רק ייצוגים ממוסגרים של מקומות פיזיים), גם לחגוג ימי הולדת מרגיש לי מנוכר ומלאכותי לחוויית החגיגות שביומיומי ובשגרתי.
בכל מקרה אני שונאת ימי הולדת. מרוב שהם טומנים בחובם ציפייה מובנית להנאה ומתוקף כך הדיכאון מובטח. החלטתי פשוט לדפדף את היום הזה. ודווקא השנה כל האירוע קיבל איזה טוויסט נחמד יחסית. גם האדריכל וגם הילדים השתדלו לשמח אותי בשלל מחוות באמת מתוקות – בעיקר מתנות מלאות במחשבה ותשומת לב וגם מיסגור האירוע בכל מיני טקסים ממש קטנטנים וכיפיים (סרט צרפתי ביומית – בעיני יומית זה הדקדנס האולטימטיבי, שיטוט חסר מטרה ברחובות היותר קשוחים של חיפה ועוד). גם מפגש יום ההולדת המסורתי עם החברות היה מלא בהפתעות קטנות ולא מתוכננות – כמה חנויות יד שניה שנקרו בדרכנו, גלריה מחתרתית של אמן מבוגר ובלתי נסבל שצצה ליד השוק, ארוחת בוקר עצלה ושיטוט, דוכן מיצים שרקח לנו קומבינציה מרעננת בשוק, מדידת תכשיטים וכמובן – ריכולים ולשון הרע מלוא החופן.
****
הפסיכולוגית
החדשה יחסית של א סימסה לי אתמול בערב בזו הלשון: "היי, כמו שדיברנו אפגש עם
שירה אחת לשבועיים ביום שישי ב-12". היא עשתה עליי רושם ממש חיובי ב-2
המפגשים הראשונים. נראתה לי מבינה עניין ואחלה. אבל וואו. נראה לי בהחלט שזו עילה
להיפרד ממנה. בינתיים לא עשיתי את זה כי למצוא פסיכולוגית זה קשה לפחות כמו, אם לא
יותר, מלמצוא מנקה (לא שחיפשתי אי פעם מנקה.. אני פחות מאמינה בקונספט של אנשים
זרים שנוגעים לי בחפצים האישיים).
****
בחודש
האחרון הצגתי ציור בתערוכה בגלריה תל אביבית קטנה. אולי פעם אבחר להרחיב על הנושא
שקרה לי די במקרה (אחרי שנים ארוכות שמותגתי כשלוחה המשפחתית היחידה חסרת הכשרון).
בכל מקרה, התמודדתי עם כל הנושא באופן ממש לא מעורר השראה. כל העניין הביך
אותי, ובשיח הגלריה התחבאתי מאחורי הגב של הבן שלי (גב רחב, מוצק וראוי אם יורשה לי😊) אבל בסופו של דבר זה גרם לי לבוז לעצמי ולאישיותי קשת היום והבלתי זוהרת.
