אחרי אוגוסט

 הגעתי למסקנה שההתנגדות הפנימית שלי לימי הולדת מגיעה מאותו מקור פנימי שמתנגד נחרצות לביקור באטרקציות תיירות. זו לא שנאה לכל מה שחגיגי, בכלל לא. זו לגמרי סלידה מכל מה שאני תופסת כחורבן של ההוויה. כמו שביקור באתרי תיירות הופכת אותי למבקרת בעולם (במקום פשוט להיות בו) ולמעשה בהיפוך על הדבר עצמו  - רק מרחיק אותי ממנו (האתרים הם רק ייצוגים ממוסגרים של מקומות פיזיים), גם לחגוג ימי הולדת מרגיש לי מנוכר ומלאכותי לחוויית החגיגות שביומיומי ובשגרתי.

 בכל מקרה אני שונאת ימי הולדת. מרוב שהם טומנים בחובם ציפייה מובנית להנאה ומתוקף כך הדיכאון מובטח. החלטתי פשוט לדפדף את היום הזה. ודווקא השנה כל האירוע קיבל איזה טוויסט נחמד יחסית. גם האדריכל וגם הילדים השתדלו לשמח אותי בשלל מחוות באמת מתוקות – בעיקר מתנות מלאות במחשבה ותשומת לב וגם מיסגור האירוע בכל מיני טקסים ממש קטנטנים וכיפיים (סרט צרפתי ביומית – בעיני יומית זה הדקדנס האולטימטיבי, שיטוט חסר מטרה ברחובות היותר קשוחים של חיפה ועוד). גם מפגש יום ההולדת המסורתי עם החברות היה מלא בהפתעות קטנות ולא מתוכננות – כמה חנויות יד שניה שנקרו בדרכנו, גלריה מחתרתית של אמן מבוגר ובלתי נסבל שצצה ליד השוק, ארוחת בוקר עצלה ושיטוט, דוכן מיצים שרקח לנו קומבינציה מרעננת בשוק, מדידת תכשיטים וכמובן – ריכולים ולשון הרע מלוא החופן.

 ****

הפסיכולוגית החדשה יחסית של א סימסה לי אתמול בערב בזו הלשון: "היי, כמו שדיברנו אפגש עם שירה אחת לשבועיים ביום שישי ב-12". היא עשתה עליי רושם ממש חיובי ב-2 המפגשים הראשונים. נראתה לי מבינה עניין ואחלה. אבל וואו. נראה לי בהחלט שזו עילה להיפרד ממנה. בינתיים לא עשיתי את זה כי למצוא פסיכולוגית זה קשה לפחות כמו, אם לא יותר, מלמצוא מנקה (לא שחיפשתי אי פעם מנקה.. אני פחות מאמינה בקונספט של אנשים זרים שנוגעים לי בחפצים האישיים).

 ****

בחודש האחרון הצגתי ציור בתערוכה בגלריה תל אביבית קטנה. אולי פעם אבחר להרחיב על הנושא שקרה לי די במקרה (אחרי שנים ארוכות שמותגתי כשלוחה המשפחתית היחידה חסרת הכשרון). בכל מקרה, התמודדתי עם כל הנושא באופן ממש לא מעורר השראה. כל העניין הביך אותי, ובשיח הגלריה התחבאתי מאחורי הגב של הבן שלי (גב רחב, מוצק וראוי אם יורשה לי😊) אבל בסופו של דבר זה גרם לי לבוז לעצמי ולאישיותי קשת היום והבלתי זוהרת.

 

על מי אני עובדת

 אני מבינה שלעולם, לעולם לא יימאס לי לרכוש שמלות ש(כנראה) לא אלבש, שמלות שאני שומרת לערב חגיגי (השקה במוזיאון?) שלא מגיע, ושגם אם מגיע אחיו החגיגי לכאורה, עדיין אין לי כוח לצאת עבורו בערב מהבית. 

הנה עוד אחת לאוסף. מהסייל בזארה

הארון שלי מתפקע מכאלו ומוגזמות יותר, ובכלל, שמלות לא מחמיאות לי. לא יודעת אם זה מעניין או כדאי לנסות לעמוד על המכניזם הפסיכולוגי שעומד בבסיס הפרקטיקה הלא יעילה מכל כך הרבה בחינות הזו. בשורה התחתונה מה שנראה לי שמנחה אותי בעצם זה הניסיון למצוא קצת זוהר בכל החרא השגרתי (ושובר את הלב ש'שגרתי' כרגע הוא משאלת לב ברחנית עבור רבים מאיתנו💔) שאופף אותנו.

מחשבות רפלקטיביות זניחות בשוליים של שולי הדברים

 יש לי כל כך הרבה מחשבות לא קוהרנטיות. אני מתעוררת באמצע הלילה (בלילה האחרון, למשל, הסתכלתי על השעון ב-04:36, מה שאומר שבעצם קמתי הרבה קודם. 04:36 היא השעה שבה הכרזתי רשמית על מותה של השינה שלי ללילה הנוכחי. השעה בה  ויתרתי, ביודעי שהאור הכחלחל של הטלפון יסגור סופית את העיסקה הגרועה הזו) ושטף של מחשבות מנוסחות היטב אך בעלות קשר רופף במקרה הטוב, שוטף אותי. אבל כן. הדגש הוא על ניסוחן המיטבי, שלא מאפיין את מחשבות מהלך היום בשעות שאיני הלומת שינה. 

הפוסט האחרון של מרג'ורי שמעבר לעובדה ששימח את יומי, גרם לי להרהר בסוגייה זניחה, בשולי השוליים של הזניחות. סוגיית המלתחה המתבגרת שלי. כן המלתחה, הפתעה הפתעה -  פתאום בגילי. 

מה שתמיד אפיין אותי לאורך השנים הוא חיבה לא מעטה לפריטים מקסימליסטיים. מגיל 20 ועם השנים, ככל שהתנהלותי בחיים עצמם הייתה עצורה,  על גבול הנמנעת, אישיותי כמתלבשת, בלטה בחיבה לפריטים שבעיני היו מלאי הומור ושפעו קריצות (בעיקר שלי לעצמי). אבל, אני לא שוללת כי ברובם היו סרי טעם ופתטיים עד גיחוך. אני מתקשה להאמין שהגעתי למשרד באחד הימים לבושה בשמלת טול שהיא טייק אוף על חולצת גאנז אנד רוזס (להגנתי אומר שזה היה ב-2016).

רק אומר שבמנעד שבין תמר קרוון למיטל ויינברג הייתי כל כולי בצד של תמר. קבוצת ממפיס במלתחה (כן אני קצת מרימה לעצמי כאן). שמתי לב בהקשר הזה, שכשאת מתנהלת באופן בטוח בעצמו (תקף אולי בעיקר לסוגיות של מראה חיצוני), אנשים נוטים לחשוב שיש לך מושג. וזה, בתורו במקרה שלי, ליבה את הנטיות ההתלבשותיות המקסימליסטיות הבעייתיות.

בחודשים האחרונים פתאום הבחנתי שכן, אני עדיין נמשכת לשמלות צבעוניות ולהדפסי סבנטיז כשאני מסתכלת על בגדים. אבל כשאני בוחרת מה ללבוש אני מאוד רחוק משם, ולובשת כמעט אך ורק חולצות פסים, חולצות גולף שחורות או בצבע חמרה/שמנת, ג'ינס בגזרת straight/flare\mom וג'קטים מחויטים. בגזרת ההנעלה בעיקר מרי ג'ין שחורות או אדומות. אני מדפדפת ממני והלאה את כל השמלות אהובות ליבי. אין לי יכולות להתלבש באופן מצועצע יותר.  גם בגזרת האיפור - אני לא מסוגלת יותר לחשוב אפילו על מריחת מייק אפ על פני. שומו שמיים. דווקא בגילי, להראות אפידרמיס (לא מטופל על ידי אנשי מקצוע. מעולם לא הייתי אפילו בטיפול של קוסמטיקאית) בפרהסיה?? ריספקט לעצמי. אם לסכם -איך להיות נערה פריזאית בתור אישה נושקת לעשור השישי בחיפה, ישראל - שאלו אותי כיצד! (התשובה אגב היא: פשוט להיות. יש מסתבר אופציה כזו. מדהים).

אני לא יודעת לאן המגמה הזו תסלים אם אמנם, עדיין אין לי שיער לבן (אבל אני עושה גוונים, עם שיער חום אני מרגישה כמו סתם אישה עם קוקו ושיער מקליש שמסיעה ילדים ממקום למקום. עם גוונים אני קצת יכולה לשקוע בגלאם מזויף גם בתוך הפקקים).אעדכן.

מ.ש.ל. תמונה פיוטית שלי בסופר אירופאי. להגנתי - השיער מדובלל  ורטוב מגשם

נקודה נוספת שלא קשורה בשום צורה, אבל בא לי לתת לה במה ומקום היא שבשנה האחרונה אני לא יכולה לחשוב על לאכול משהו כשהארוחה לא מלווה בפלפל חריף (as is) אני פשוט לא מסוגלת שהסיומת של הביס לא שורפת וחדה. יש לי שלל מחשבות על המשמעות של זה בקונטקסט של החיים על סף גיל ההתבגרות השני (המעבר המעבר). מה דעתכן?

 בדרך

הרמזור מתחלף לירוק, ואני משייטת ימינה לכיוון הפקק הקבוע בפנייה אל עבר מה שהווייז מכנה "מנהרת חיל הים" מטיל שיק אפי על הבנאליות הכבישית. כמו תמיד, הנכלוליים הקבועים שנוסעים ישר עד הסוף ולקראת הפנייה, ממש בקצה של הפקק, מאותתים (או שלא) ונדחפים באלימות לראש התור. "זונות" אני מסננת בשנאה. אין כיף כמו לקלל בכביש (נוט טוסלף – השתדלי לא להידקר) אותי לא יתפסו מתה בפרקטיקות דוחות כאלו כי "אני מלכת אנגליה" את זה אני אומרת לעצמי בקול רם. 

 

א' מתקשרת אליי בדיוק שאני חונה: "אני רוצה לעוף מהכיתה הזאת, לא חוזרת לבית ספר הזה יותר!" הקול שלה נשבר לי בטונים של בכי באוזן. זה יום ראשון. היום שבו אני גברת עם סלים/מרי פאקינג פופינס של הפרוליטריון המאה העשרים ואחדי (משכיל ורמוס בו"ז), כי אני מביאה את המחשב ואת כל הדפים והמחברות שהם שאריות של חמישיפרום הום ואת האוכל לשבוע החדש, ואת שני התיקים שאני סוחבת ברגיל. אני תולה את הטלפון באוזן-כתף ומנסה לדדות עם שלל החבילות. דווקא היום לבשתי שמלה. צמודה. פתאט, אני מסננת לעצמי, בשעה שאני מנסה לשלוף את התג כדי להיכנס לבניין (אמן שלא תפתח הדלת ויסתבר שהפקולטה בוטלה, שהמעבדות הפיצו נבגים, שהזבובים התפוצצו, שמשהו קרס (חוץ מהנשמה שלי), שמתחולל אירוע ביטחוני. שיט נפתחה), ולשמור בו בעת על כל המיצג הקרוי אני. מקווה שאין אף אחד שאני מכירה ויכול לתצפת על המופע ההזוי הזה. "אמאאא, אדם האידיוט מצא ג'וק בחצר ושם לי אותו על השולחן", היא מייבבת לי באוזן. "נו הוא סתם מתחיל איתך, תקלילי.זה כמו למשוך בצמות. עוד שנייה רועי ייכנס והג'וק יעוף משם, בינתיים תלכי למקום אחר. לא צריך לעשות דרמה מכל שטות". אבל אני מרחמת עליה.

 

יום שני. אני לובשת ג'קט שחור מחויט בגזרת שמלה ומתחתיו טייץ בדוגמת פפיטה מתוחכמת שיש בה מין התפרקות ממושטרת. וכמובן את האקסססורי המזוהה עימי יותר מכל – הבעת שאט נפש ומיאוס כללי. אני מאזינה לפודקאסט שאני אוהבת בדרך לעבודה. איך אני שונאת פודקאסטים (לכו תשעממו מישהו אחר עם הצורך שלכם בביטוי אישי), רק לזה הספציפי (קורין קיציס) התמכרתי קשות. אני מאזינה ומרגישה שלטיפשונת הפנימית שבי יש אולי אולי זכות קיום לגיטימית למרות ועל אף (שאני כושלת/נלוזה, מטופשת על, משעממת ומעל לכל – קורבנית מקצוענית. וזקנה). אני מסתכלת על הקרסוליים שלי. איכס! עבים מדי. חייבת פיפי בנואשות (הו גיל המע(א)בר(ק)) ולא עוזר שאני מזדחלת בירידה מסטלה מאריס. תהני! אני פוקדת על על עצמי. בסופו של עניין, זה החלק האהוב עליי ביום. הדרך מסטלה מאריס עודנה נפקחת לעומק הים, וקצת מרחיבה את ליבי. הנסיעה בבקרים מחזירה לי את התחושה שאני אדם בעולם. 

פעמיים בדרך העיניים שלי מתחלחלות בדמעות: הפעם הראשונה היא בכיכר ברחוב טשרניחובסקי. יוצא שאני מתבייתת תמיד על השורה: "שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך"  החקוקה שם בשלט ברזל אקספרסיבי ולא נאה לצד פורטרט של שאול ובלוריתו המתנפנפת יצוק ולא נאה גם הוא. הנה ברז העיניים הרופף ממילא נפתח לו. אני נושכת חזק את השפתיים כדי שי' לא ישים לב. הפעם השנייה היא מיד ביציאה מ'מנהרת חיל הים' כשהעיניים תמיד נחות על הכיתוב 'בת גלים'. משהו בצירוף בת גלים מרפרר לי ישר לנשמה והופה הנה הסכר היה כאיננו. בפעם הזו אף אחד לא יושב לידי ואני חושבת: כוסאומו האיפור, עוד 8 שעות שאהיה תקועה בכלא המכוער הזה. איזה כיף זה לחיות.

 

הנה תובנה לגיל 45.4: אני לא אדם שלוקחת מקום. המקום לוקח אותי. בום.

הממ.. שנים

שנה חדשה #1 : אני מסתכלת על הריסים הארוכים והצפופים שלו, סבכה חומה-צהובה נהדרת, ויכולה לנחש את זירקוני הטורקיז שלו מתרכזים שם מתחתיה, האצבעות הקטנות שלו נמתחות בניסיון להגיע לכל שריג/מיתר כדי לנגן את האקורדים בצורה מדויקת והלשון יוצאת את גבולות השפתיים. לא מאמינה איך הוא פתאום נהיה לי מתבגר ששומע לד זפלין באוזניות במושב הבטיחות שלו מאחורה באוטו. ומנסה ללמוד לנגן בגיטרה. 


שנה חדשה #2: אנחנו שועטים בין המכוניות, לא במעבר החצייה לעבר המכונית שלנו. השמש מכה מעלינו באור קינקפלוקי בוהק ואני כרגיל רושפת עליהם בעניין כלשהו שכרגע אין לי מושג מה הוא היה (אולי שיעורי הבית המוזנחים של המיש?), כולי באקסטזה של בניית הטיעון העצבני; יורה את המילים. בזוית העין אני קולטת את הקשישה שעומדת על המדרכה נבוכה ואבודה (כן. אפילו בהרף זה היה ניכר), אבל היא עוברת לי מתחת לרדאר. אני פותחת את האוטו ובשיא תנופת העצבים: "תסלחי לי בבקשה", אני מסתובבת, נבהלת. "אל תכעסי עליי שאני שואלת", הקשישה הנבוכה מטעימה, "יש לך אולי עשרה שקלים לעזור לי"? "כן" אני אומרת לה, "שנייה". היא מודה כשאני משלשלת לידיה את המטבע ופונה, מעודדת מהצלחתה המפתיעה (בהתחשב בתנופת העצבים שהייתי שרויה בהם), לאישה שמוליכה כלב, שבקושי מאיטה את הליכתה לשמוע את הבקשה. עד שאני מתניעה את האוטו, היא מספיקה לפנות לזוג עם ילד בטיולון, גם הם, לא עושה רושם, שמתעכבים להקשיב. אני קצת מצטערת שסתם נתתי לה מטבע בלי לשאול אפילו מה היא בעצם צריכה (נזכרת שכשחיפשתי את המטבע היא מילמלה כל מיני דברים על נסיעות ותחנות אוטובוס). אני מאותתת, לוחצת על הגז ונוסעת משם.


שנה חדשה #3: אני כבר כמעט ולא מקבלת אנשים בעבודה. לייעוץ כלומר, עכשיו הפכתי להיות אמונה על תחום המחקר והפיתוח ובנוסף יש לי עוד כל מיני פרויקטים שקוששתי לי כמו קבוצת הנשים להעצמה תעסוקתית ואחרים. אני זוכרת שבעבודה הקודמת, כשבעיקר עסקתי במחקר ובנתונים, חלמתי על עבודה עם אנשים וייעוץ תעסוקתי פרטני נשמע לי אז כמו משהו חלומי. אז אחרי שקצת התנסיתי בזה, אני יכולה לומר בוודאות: הו, לא! רק לא עבודה עם אנשים! רק לא להסתכל בכל בוקר על יומן הפגישות ולייחל שאנשים יבריזו. בכל פעם להתחיל תהליך עם מישהו אחר, מישהו שפשוט בטוח שברגע שהוא מתיישב ומספר לי שתי מילים על עצמו, אני מיד יודעת לשטוח בפניו תכנית מפורטת ומדוקדקת לבניית עתידו התעסוקתי (הרווחי, המתגמל והמהנה). כי קודם כל הצעירים של היום איפפפפ, לא רוצים לקבל שום אחריות על החיים של עצמם וכמו כן, רילי?? שאני אייעץ?אני? שבעצמי לא יודעת מה לעשות עם החיים של עצמי? בטוחים? בקיצור, זה היה קשה מנשוא עבורי ואני מאוד שמחה שזה הפך לחלק שולי מאוד בסדר היום שלי ואני זוכה לקבל רק מקרים נבחרים ונקודתיים.

דברים שיצא לי לעשות בקיץ (בתמונות):

נהניתי לראות את מישמיש מצייר אלפי גרסאות של סלאש

כפיית שיניים התבקשתי להתפקד להשקת 'תולדות הכותרת' של פורטיס

השתובבתי עם יעלים

סבלתי במסיבות בריכה

חגגתי יום הולדת בחברת מתנות נאות

נפלתי בשגעת המיניונים ושקדתי על הנבטת דינוזאור מגומי

הפרחתי בלונים בטקס משאלות מטופש בבית ספר, בדיוק התקשרו מ-2002

טיילתי בירושלים בחברת ראיין 

ביליתי במקורות מים נוספים #1

ביליתי במקורות מים נוספים #2

לא בתמונות: פפאיה במייצגי לק מרהיבים, מישמיש סופג מסרים בעייתיים מירמי קפלן ועוד ועוד.

שנה טובה!

הסוודרים הסתיימו

גיליתי פתאום את 'בעלת הבית' של נעה ידלין ואני חוגגת עליו. 1. איזה ספר מעולה! 2. למה אני לא כתבתי אותו?? (כי ככה בדיוק כתוב הספר שלי. לו הייתי יודעת לכתוב ספר). במקרה לגמרי שאלתי אותו מהספרייה. המישמיש ויתר על זכותו השבועית לספר ספרייה, וחיפשתי אחד עבורי כדי למלא את מקום הספר שהוא בחר לוותר עליו. לא מצאתי כלום והחלטתי לתת צ'אנס נוסף לנעה ידלין. לפני כמה חודשים לקחתי את 'חיי מדף' שלה, שהיה ספר כה גרוע לטעמי (טרחני, משעמם, מייגע וברנז'אי ) וסיימתי אותו רק כי אני לא קוויטרית. ממש התקשיתי לצלוח אותו. כך שלא היו לי יותר מדי ציפיות מבעלת הבית, אבל וואו. איזו הפתעה.
כותרת הפוסט לקוחה מהתכתבות מפלרטטת בין אסא גיבור הספר לקולגה שלו על רקע רגישות לשונית ששניהם חולקים. בעוד הוא גיחך על סטודנטית שכתבה לו על "עניין הרוקם עור וגידים", הקולגה דיווחה על מישהו שסיפר כי נכנס לחנות לרכוש סוודר, אבל "הסוודרים הסתיימו".
ועוד דבר. קשה להתחמק השבוע מדיון בסוגיית מזג האוויר. המנהלת שלי שמתגוררת בקיבוץ מלכיה  שלחה לי הבוקר את תמונת החצר שלה:



אני אוהבת חורף, אבל זה מוגזם.
אנחנו, לעומת זאת בשבת האחרונה, ניסינו לקושש מעט שלג בפסגת הכרמל כדי להצליח לבנות איזו בובונת קטנטונת ולא ממש הצלחנו.
בכל מקרה, אי אפשר לומר שהסוודרים הסתיימו. לא ולא.
אז הנה שניים שאני חושקת בהם במיוחד.

מימין: Ostwald-Helgason במחווה לג'ף קונס, משמאל: הסוודר של Red Valentino

כל הקלישאות

1. בקיצור הפכתי לבלונדינית. זה קרה כבר לפני חודש בלי להקדיש לעניין יותר מדי מחשבה. שיכורה מהיבריס קמתי בבוקר עם רצון להבהיר את האישיות הברונטית. צביעה מקצועית? הצחקתם אותי. אני כה מוכשרת ואין סיכוי שכימיה בשקל תשעים תאתגר אותי. שלוש שפופרות צבע מאוחר יותר, שיער של דחליל ששכחו אותו בגינה חמישים שנים ומראה כללי של תאומתה המכוערת (זאת שלא צילמו לסרט) של 'ראן לולה ראן' (האדריכל: לאאא, את בהחלט לא יכולה לצאת ככה מהבית), שעטתי מתנשפת לספר (שנבהל) וכעבור ארבע שעות יצאתי ממנו במראה בת ההרים (הספר: "זה שאטני"). 
האדריכל חובב התרבות הברונטית לשורשיה, דווקא התלהב קשות, והוא לא מתיר לי לשוב לסורי החום. מלבדו הדעות חלוקות למדי. הגדיל לעשות המישמיש שכלל לא שם לב.

2. כן, גם אני נפלתי בטרנד הסניקרס הלבנות.

3. אני סתם משוויצה שהיום לא היה לי מה לאכול וסחבתי מהבית שאריות של פתיתי 'הלו קיטי' משעממים וכמושים, ועדיין הצילחות יצא לא רע בכלל, הירקות שהוספתי תרמו צבעוניות חביבה ואפילו הצלחת המשרדית הגועלית תורמת חינניות לקומפוזיציה.

קצת אייטיז לפני שמגיע סוף השבוע:

אה, וגם שנה טובה שתהיה!