לראשונה בחיי ביקרתי הבוקר אצל כירורגית שד. סתם בדיקה שגרתית (שילוב של גיל ומגדר, מתישהו חייבים להתמודד עם זה), אבל עדיין הייתי מבוהלת יחסית. כמו תמיד, מיטב מחשבות האימה שלי מתרכזות בשטויות: 'אוי, מסכנים הילדים.. הם בטח יהיו היחידים בבית ספר שיופיעו בחולצות צבעוניות לטקס הזיכרון לרבין', או - לנצח המישמיש יגיע לכיתה ללא מחברת 'קיש וקוש' (בחיי שיש כזאת!) כי האדריכל פשוט לא הפנים עדיין שלכל המקצועות יש מחברות. גם לחקלאות!
שלא לדבר על מחשבות אימה אמיתיות שאוחזות בי כשאני הוגה בכך שהאדריכל אינו מצויד באינטיליגנציה הרגשית הדרושה לניהול חיי החברה של הילדים - הו לא! הוא לעולם לא יצליח להתמודד עם האמהות היתושות מבית הספר, אני כבר חוזה את עתידם החברתי הרעוע של מישמיש ופפאיה האומללים, לולא אני, אמם המוכשרת (בשטויות), אפקד על כל אלו.
בקיצור, לא צריך. הכל בסדר. יהיו חולצות לבנות בטקס לרבין אפטר אול, תנקס גוד. במידה זהה, כך נחסך מכם פוסט קלישאתי ונוגה על דלת חדרה של הרופאה שנטרקה והזמן שכויל מחדש בדיוק באותו רגע בשבילי.. (לבינתיים, טפו טפו).
ואם כבר אנחנו כבר בענייני עומק, רוח ומשמעות החיים:
| בצד ימין למעלה: הז'קט הצמרי החביב שרכשתי בחנות הפרחות הסניקרס (ישנות) - Monki הוזמנו פעם באסוס LBD (מבצבצת): זארה |
