אני על זה

ז'קט: זארה

מותר לי. עדיין לא נגמר החג מחד, ומאידך החלו להפציע מכירות סוף העונה, כך שלא יכולתי להתנגד לז'קט החביב הזה, שחוט זהב מנצנץ (נו מה) שזור בו. הוא לוהק בהיסח הדעת בסניף זארה בקניון רמת אביב, קניון שאגב שנוא עליי למדי. במסגרת מסע הליהוק האקראי שערכתי (כשהמישמיש מגלם בו שוליה, תפקיד שעל גילומו נאלצתי לשלם מאוחר יותר ברכישת פטיש שניצלים בדומו. כן זו אינה טעות הקלדה. יש ילדים שחושקים בצעצועים מטויס אר אס, אימג'נריום וכל זה, ויש ילדים, נו.. אחרים), לוהקה אף חולצה כסופה שזיעזעה את עולמו של האדריכל ("אלוהים, זו חולצה של קופאית זקנה" הוא פלט "בלי להעליב את ציבור הקופאיות הזקנות, כלומר" מיהר להוסיף). 
בכל מקרה, סוף השבוע עבר באווירה משפחתית למדי, וכן נכנעתי ו'נפלתי בסופגנייה'. מעבר לזה, בימים אלו אנחנו משלמים את חובנו למפיקי מופעי החנוכה, אבל בקטנה (זה לא שנלך, חלילה, לפסטיגל או משהו בסגנון).
חג שמח למי שחוגג היום, ובכלל!

חוץ מזה, ובלי שום קשר, נסיכותו מרותק בימים אלו במיוחד לסיפור חייו של ואן גוך, אז השיר הזה הולך חזק אצלנו בבית:

סופה של הביורוקרטיה??!

תקשיבו, כבר כמה ימים שלא היה לי כוח להצטלם. אתמול ושלשום דווקא היו לי התלבשויות לא רעות, אבל דווקא היום כשאני ברמת גן שיק האולטימטיבי (טייץ דמוי ג'ינס וסוודר ענק ואפילו לא קר מדי כדי לתרץ את זה), אני כן מצטלמת. לכו תבינו.
בעבודה יש היום סופגניות במטבח וזה סימן טוב (בשנים ממש קשות, הם דילגו על הסופגניות), אבל אל תדאגו, אני לא נוגעת בהן.
אם אנחנו כבר באווירת חג האורות (ואתמול גם הייתה לנו חגיגה בגן, אין לתאר כמה מרגש. באמת), אני עדיין בקדחת הנצנוצים (אולי היא תעבור כשיסתיים החג), וחייבת לחלוק עמכם רכישה אחרונה בתחום. אני לא בטוחה שאלך איתן, אבל הייתי חייבת שהן יהיו שלי!

asos

והתלבושת היומית (ושימו לב לשם הפוסט המבצבץ, ממש ג'קי והציור השבועי נהייתי):

סוודר וטייץ: זארה

יאללה, נר ראשון שמח שיהיה!

כל פעם קצת

אני שוב מתפייטת אתכם, כלומר משחררת פריט מפוייט נוסף מאוסף המפוייטים שהתגבש לו אצלי. מוזר, כשהייתי ילדה, שנאתי כל מה שנצץ, התפייט או הזהיב, אחותי הייתה אמונה על אגף הספרקלינג המשפחתי, ואילו עכשיו הפכתי את עורי באופן אבסולוטי - נצנציישן זה אני!

ושיר מהבוקר

פינקי

שמלה: זארה
שרשרת: H&M

רוץ בן סוסי טייק 2

שרשרת: פול אנד בר

חולצת סוסים: H&M

שכחתי לספר לכם שאני חולה על פריטי חיות. יו ניים איט, איים אין: בגדים, טבעות, שרשראות וכל הבא ליד. טרם יצא לי לחשוף כאן את אוסף הטבעות המפואר שלי, יש בו נחשים, איילים, ינשופים, שפנים, לטאות ועוד חרקים בלתי מזוהים. אני מקווה שלאט לאט תחשפו אליו, למרות שבזמן האחרון קצת נטשתי את טבעות הביז'וטריה שלי (זו הגדרה של חברה שלי לתכשיטים זולים), לטובת טבעות של הסבתות שלי, שקיבלתי בירושה ואני מאוד אוהבת.
לסיום, אני מצרפת שיר אהוב עליי לתחילת שבוע חורפי. שיהיה שבוע מצוין!

רוץ בן סוסי

חולצת סוסים: asos

כותרת הפוסט (בנאלית עד מטומטמת. מודה. וואו, הדפס סוסים והכותרת רוץ בן סוסי - איזו שנינות, לא עומדת בזה) ניתנה כמחווה למישמיש, שהלאומי הוא אחד המשוררים האהובים עליו (טוב, זה לא שהוא מכיר יותר מדי משוררים, אז הוא מעדיף את ביאליק על פניה ברגשטיין. ביג דיל).

כפועל יוצא (או שאולי הסיבתיות הפוכה, לא סגורה על זה), אחת הפעילויות אחר הצהריימיות החביבות עליו היא לפקוד את פסלו של ביאליק, שנמצא ובכן, ברחוב ביאליק ולדבר אליו, כדבר החסיד אל האדמו"ר. את המונולוג שהוא נושא הוא תמיד פותח בחנופה :" ביאליק, אתה יודע שאני הכי אוהב את השיר 'רוץ בן סוסי', וגם את 'נד נד' ואת 'קן לציפור בין העצים ובקן לה שלוש ביצים', השירים שכתבת מאוד יפים", וממשיך בפכים קטנים מחיי הגן: "היום נינה נתנה לי להיות העוזר שלה" או "רביד נשך אותי היום" וכאלה. שיאו של האירוע מתמצה באכילת פיצה למרגלות הפסל, והוא מסתיים בברכת "לילה טוב, ביאליק אתה נראה עייף, ואני הולך הביתה לעשות אמבטיה".

ארומה של עייפות

הבוקר בקושי הצלחתי להתעורר. חברה גררה אותי אתמול לצפות בסילבסטר בניו יורק בקולנוע גת,  אחרי שהיא זכתה בכרטיסים בהגרלה של קליניק בפייסבוק. הסרט די סתמי, אבל היה בילוי בנות כייפי ביותר. העניין הוא, שחזרתי הביתה בסביבות אחת, ועכשיו אני ע-י-י-פ-ה! יציאות אמצע שבועיות, זה כבר ממש לא לגילי מסתבר. 

לגבי התלבושת היומית, אני רוצה לציין שהתכוונתי לענוד את השרשרת הזאת מהקולקציה של לנווין ל- H&M (שרכשתי בסכום פעוט באיביי, שלא תחשבו שביזיתי את עצמי בעמידה בתור האימתני בזמן השקת הקולקציה), אבל כשעמדתי לצאת מהבית, האדריכל הביט בי מזועזע וטען שאני מהווה מפגע ויזואלי, והשרשרת נראית רע בכלל ועליי בפרט. נו, עם ביקורת כזאת מדכאת, החלטתי להחליף את השרשרת ולענוד תחתיה את שרשרת הציפורים שאני אוהבת. המראה שהתקבל, הוא הרבה יותר משעמם מזה שכיוונתי אליו, אז בחרתי להוסיף גם ווסט פרוותי (סינטטי, כמובן). גם הפעם האדריכל קטל בתואנה שהווסט מקנה לי מראה של גרושת אוליגרך ממורמרת, שזה לא רע בכלל בעיניי (חוץ מהממורמרת), אבל לא מתאים לעבודה (שלי). אז זהו, נהייה כבר מאוחר ואזלו לי הרעיונות, לפיכך תיאלצו להסתפק, במראה היותר משעמם שרקחתי בסוף.

שרשרת ציפורים: קסטרו (ישנה)

השמלה: זארה
עכשיו אני שמה לב שהיא קצת דוסי  שיק, לא?

נעליים: זארה

סימפל

היום קמתי לבוקר קפוא. מרוב קור בקושי הצלחתי להניע את האיברים. כשדשדשתי לעבר הארון שלי, החלטתי לשנות את ההחלטה המקורית שלי (אני תמיד מחליטה ערב קודם מה אלבש) ללבוש שמלה (תכננתי על שמלה כחולה מנוקדת בנקודות ורודות - זה נשמע ליצני, אבל זה לא. סתם שמח), וללכת על הפשוט וה- cozy. 

סוודר אפודתי עם צמות: זארה
ג'ינס: H&M

קומפני מן/ מחשבות מדכדכות

כבר ציינתי אתמול שלאחרונה מטרידות אותי מחשבות לא נעימות על מקום העבודה שלי. לראשונה בחיי המקצועיים, אני חווה תקופה נוראית של חוסר וודאות וחוסר יציבות. אמנם אני עובדת כאן המון שנים ועושה פחות או יותר את אותו הדבר, ועל כך ספציפית ועל אישיותי ההסתדרותית האנכרוניסטית כללית, אני מרבה להלקות את עצמי, אבל עד עכשיו הכל היה תלוי בי ובמידת (חוסר) המוטיבציה שלי לשנות. עכשיו הכל כאן כאוטי וזה מלחיץ. מלחיץ גם לאור הקריירה הדינמית (איזו מילה אלגנטית מצאתי) של רוממותו. לא רק מלחיץ, גם מאוד מדכא. שנינו בעלי מקצועות חופשיים, ועדיין.
בעקבות זאת, בשבוע האחרון בולימיית הקניות שלי שככה עד דעכה. שלשום צפיתי בסרט קומפני מן, וזה בשילוב כתבה בחדשות סוף השבוע על אנשי המקרר הריק והתחזיות הקודרות ל-2012, גרם לרפלקס שליפת האשראי שלי להיאלם. דרוש רק חודש אחד בודד בו המשכורות שלנו לא ישולשלו לחשבון, וכל המגדל המפואר הזה הקרוי ניהול משפחתנו- יתמוטט. בשבוע שעבר הייתה זו הכתבה המשתקת על אורלי קסטל בלום, שיצרה אצלי תגובה דומה, אם כי הצלחתי במידה לא מבוטלת להדחיק אותה (תחום בו אני מצטיינת), עד שכל העניינים הללו של הקומפני מן והמקרר הריק הותכו תודעתית לתוך המשבר הפרטי במקום העבודה שלי, לכדי איום מאלחש הכרה ובלתי ניתן להדחקה גם לאלופת מדחיקות העל שהנני.

לסיום, למרות שיש לי מצב רוח כזה שמדגדג לי באצבעות לצטט את 'מחתרת החלב' לרוני סומק, אני לא אעשה את זה (זה מתבקש ובנאלי מדי מחד, וקצת הארד קור מדי לפורום הזה מאידך), וגם התלבושת היומית לא תהיה היום, וזה כי אני לובשת אוברול שחור (חביב למדי דווקא) שמצטלם רע מאוד, אז סליחתכם נא.

בלי שום קשר לכל מה שלמעלה וכדי לסיים בנימה אופטימית בכל זאת, לפני כמה ימים כשחזרתי מהעבודה הושמע ברדיו אחד השירים של ילדותי, אני לא מדברת על שיר ישראלי בטעם של נוסטלגיה, אלא על שיר אייטיזי מובהק (ואף מילה על הסטיילינג הנוראי, מה לעזאזל היא לובשת שם?!), כשהייתי בבית ספר יסודי הוא סימל עבורי את כל מה ש"גדול" ואופנתי וקולי, היה לו ריח משכר של חופש וחו"ל - מה לעשות, בכל זאת גדלתי בפרברים, איך ששמחתי לשמוע אותו, מייד מיי דיי!

ברגוע

סוף השבוע האחרון עמד בסימן מנוחה. השבוע שחלף היה לי קשה. חוץ מזה שהייתי חולה, בעבודה עוברת עליי תקופה קשה ומבלבלת מאוד שאין לי כוח להכביר מילים אודותיה, כך שסוף השבוע היה דרוש לי ביותר.
סוף השבוע שלנו החל בשגרת חמשוש הרגילה של קניות, ארוחת בוקר, בישולים (איזו מאמא אני) וכו', והמשיך ברביצת עיתונים עם נגיעות של מטלות הכרחיות (זהו האפיל הסוף שבועי האהוב עלי ביותר! בייחוד בחורף). אמש, נאלצתי לקטוע את הרביצה המפנקת לצורך אמהות.. מישמיש ואני (מחוזקים בנבחרת חברינו) צפינו במחצית הראשונה של "טרופותי". חייבת להודות שלבורותי לא הכרתי את הסיפור של ג'וליה דונלדסון, וממה שהספקתי לצפות, אם אמנם ההצגה נאמנה למקור, לא התפעלתי במיוחד. הסיבה שגרמה לנו לנטוש את ההצגה ולא לשוב אחרי ההפסקה, הייתה שההצגה ממש מפחידה. מדובר בתמצית מרוכזת במיוחד של כל הפחדים הקלאסיים המלווים את גיל שלוש (כאילו שועל, נחש ומפלצת בשם טרופותי?!), שבשילוב עם כל המסגרת התאטרונית ("אמא, למה יש חושך ולמה סגרו את הדלת?") הפכו למאיימים באורח בלתי נסבל עבור נסיכותו המתוק, אז נטשנו.
אני מצרפת לכם את התלבושת היומית, ושיהיה שבוע טוב, טוב, טוב!

שמלה: מנגו